הצורך בשינוי ביום שאחרי
ישראל נמצאת במשבר הקשה ביותר בתולדותיה. המשבר הוא איום קיומי חיצוני ופנימי על קיומה של המדינה. אם לא נתמודד ונפתור אותו לא נוכל להתקיים כאן כמדינה וכחברה, אולי גם כפרטים.
האיום הקיומי הוא גם חיצוני, ונובע מהתחזקותם של אויבנו הרבים, אולם בעיקרו הוא משבר פנימי שגורם להתפוררות וחולשה של החברה הישראלית וכתוצאה מכך גם של מדינת ישראל, והופך אותו למטרה אפשרית להשמדה של אויביה.
האיום החיצוני הוא ברור ומוכר: השילוב של חמאס וג'יהאד איסלמי בעזה ובגדה המערבית, עם חיזבאללה בלבנון, החותים בתימן, סוריה של אסד, המשטר האיסלמי באירן, והתמיכה של דיקטטורים כמו ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, ואפילו המשטר בסין, וההתעצמות הצבאית שלהם, מהווים איום קיומי, צבאי, מדיני וכלכלי על המדינה, ומביאים גם להתחזקות האנטישמיות ברחבי העולם כולו, שמסכנת גם את עצם הקיום היהודי.
ניתן היה לעמוד מול האיום המשמעותי הזה ולהאבק בו, אם היינו חברה מלוכדת, מגוייסת, משרתת, עם אמון גבוה בשלטון, ועם הסכמה לאומית על מטרותיו של המאבק, ועל היעדים והמטרות של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. אולם מדינת ישראל היא ההפך מכך. אנחנו חברה מתפוררת, מפורקת לשבטים, שחסרה בה הסכמה מינימלית על אופיה של המדינה, גבולותיה הרצויים, שיטת המשטר בה, ערכיה והאידיאולוגיה שלה.
ישראל מורכבת היום ממספר שבטים, כאשר לכל אחד מהם חזון אחר, נפרד למדינת ישראל, והם פועלים בדרך כלל אחד נגד השני, במשחק סכום אפס על אופיה של המדינה, ועל משאביה.לכל אחד מהשבטים, אורח חיים נפרד, לחלקם שפה נפרדת (אידיש, ערבית או עברית), מסגרות חינוך נפרדות, וערים נפרדות בהם הם חיים (כפרים ערבים, ערים חרדיות, התנחלות ועיירות פיתוח, ערים מבוססות במרכז הארץ) כפי שתוצאות הבחירות המקומיות האחרונות מדגימות היטב, וגם חזון שונה על דמותה הרצויה של המדינה וגבולותיה.
בהינתן משיכת החבל לכיוונים שונים, ישראל נקלעה למשבר אמון קיצוני, ובצדק. כאשר לכל זהות, לכל קבוצה, ולכן לכל נבחר ציבור, יש מטרה שונה מאשר לקבוצת הזהות שלי, וחזון נפרד לגבי עתידה של החברה והמדינה, לא יכול להיות לי אמון בו. אני מאמין ונותן אמון רק לשותפי הזהות שלי, כלומר לעולם לא לממשלה, לכנסת, למוסדות השלטון, אלא כאשר הזהות שלי שולטת בהם. כדי לייצר אמון צריך תפיסה משותפת של "הטוב המשותף", מטרות ויעדים משותפים עליהם כולנו חותרים, גם אם בדרכים נפרדות ובדגשים שונים.
הגענו עד הלום בשל המבנה החוקתי הרעוע של המדינה. שיטת משטר פגומה בה קואליציה של 50% יכולה לעשות כמעט הכל, הביאו אותנו למצב הנוכחי. שיטת המשטר הנוכחית אינה מתאימה למציאות. היא מעניקה כוח רב מידיי ולא פרופרציונאלי לזהויות קיצון בחברה הישראלית. היא בעיקר יוצרת מערכת פוליטית מקוטבת המתנהלת על בסיס אוייבנות ועויינות, ולא על בסיס שיתוף פעולה משותפת למען הטוב המשותף. (להרחבה על הקשר בין עקרון הרוב לפוליטיקת הזהויות הרעילה בישראל).
הפתרון: מחויבות ל"טוב משותף" ופוליטיקה של הסכמה
(החלקים הבאים נכתבו בעקבות שיח עם חבריי נועם מנלה וזאב לרר אך לא בהכרח מייצגים את דעתם במלואה)
אבל איך עושים את זה? זה מורכב אבל אפשרי, ודורש מהלך משמעותי של שינוי המשטר הישראלי. ישראל תקים את הרפובליקה הישראלית השנייה, עם מערכת הפעלה חדשה, משטר אחר, מוסדות וארגונים אחרים, שישמרו על עוצמתה של המדינה, ויאפשרו את שגשוגה ואת השגשוג והזכויות של כל אזרחיה ותושביה.
השיטה המשטרית החדשה צריכה להתבסס על הכרה באופי המיוחד של ישראל כחברה בה חיות במשותף זהויות שונות ומבודלות זו מזו, אשר לכולן מגיע ייצוג פוליטי, שגשוג, חירות וקול בעיצוב "הטוב המשותף".
הכרה זו באה לידי ביטוי במספר עקרונות משטריים:
ביזור מקסימלי של המשאבים וסמכויות לרמה האיזורית והמקומית על מנת לאפשר לכל אחת מזהויות לקיים את אורח חייה בהתאם לצביונה.
כל הזהויות מיוצגות ובאות לידי ביטוי בקבלת החלטות החלות על הכלל ברמה הלאומית.
ההכרעות בסוגיות כלל לאומיות, לרבות בסוגיות חוקתיות, מתקבלות לפי עקרון ההסכמה המקסימלית ולא לפי עקרון הרוב המקרי.
הפרדה ואי תלות בין דרג פוליטי לדרג מקצועי ברמת הרשות המבצעת (הממשלה).
איך עושים ביזור?
מדינת ישראל כוללת היום כ 10 מיליון תושבים, וכ 260 ערים רשויות ומועצות מקומיות. הניהול שלה הוא הריכוזי ביותר בכל מדינות המערב, כאשר רוב הסמכויות וכמעט כל תשלומי המיסים וכספי המדינה נשלטים על ידי משרדי הממשלה והחלטות הממשלה והכנסת. אין סיבה שכל אזרחי המדינה יקבעו את אופי החיים בבני ברק, בטירה, או ברמת השרון, זה נושא מובהק לקהילה המקומית והאזורית.
הביזור הנדרש הוא העברת סמכויות רבות בתחומי הכלכלה והעסקים, הבינוי, התעשיה, התחבורה, החינוך, התרבות, המרחב הציבורי, הצביון החברתי, לאשכולות של ערים ורשויות, המבוססים על הצביון המשותף שלהם, ולא רק על הקירבה הגיאוגרפית. כך שהביזור הוא לא רק פיזי אלא גם ווירטואלי, ומבטיח הומוגניות והסכמה רחבה במסגרת האזורית על צביון החיים וסדרי העדיפויות של הקצאת המשאבים במסגרת האזורית. גם כאן, אין שאיפה להסכמה של 100%, אולם בחלוקה נכונה של האשכולות, ניתן להגיע להסכמה רחבה של כ 70% ומעלה, על אזורים ערבים, חרדים, דתיים לאומים ומסורתיים, ואזורים חופשיים.
חלק ניכר הרבה יותר מתשלומי המיסים של הציבור יעשו באופן ישיר לשלטון המקומי/אזורי למטרותיו, ורק חלק ילך למשטר המדינתי המעין פדרלי, שישאר מוסמך לדאוג לתשתיות לאומיות, בטחון, יחסי חוץ, וגבולות המדינה.
איך עושים ייצוג והשתתפות של כל הזהוית?
העקרון המוביל לא יהיה יותר כיפוף ידיים, אלא ייצוג, והתנאי לקבלת החלטות לא יהיה במעמד צד אחד שצבר רוב פורמלי, אלא החלטה במוסדות שיש בהם השתתפות וייצוג של כל מרכיביה של החברה הישראלית.
כדי לשפר את הייצוג של הזהויות ואת המחויבות של הנבחרים לבוחרים, מחצית מהנבחרים (כיום 60 חברי כנסת, אך ניתן לחשוב על הגדלת המספר) יבחרו בבחירות מקומיות ב 30 אזורים (שני נציגים לכל אזור), ויהיו נציגים של האזור/אשכול, נציגים אלה לא יהיו שייכים למפלגות פוליטיות ארציות, ויהיו עצמאים בהצבעה ובפעילות בכנסת.
מחצית מהנבחרים ימשיכו להיבחר ברשימות ארציות, אך בשיטת בחירות שמאפשרת לבוחר, לבחור במועד הבחירות ברשימה של אנשים שהוא מעדיף מבין כמה רשימות אלטרנטיביות שתעמיד כל מפלגה (שיטת פריימריז במועד הבחירות). תנאי לאישור הרשימות יהיה הייצוג השווה (בשיטת הריץ' רץ') באותה רשימה של נשים, ומחויבות מראש של כל משתתפיה לערכיה ולחוקי של מדינת ישראל. רק ראש רשימה שנבחר באופן דמוקרטי על ידי מוסדות רחבים יהיה באופן אישי פטור ויוכל לעמוד בראש כל הרשימות של התנועה שהוא מוביל.
כל אזרח בעל זכות בחירה יהיה רשאי להצביע גם לרשימה ארצית וגם לרשימה המקומית/אזורית. ברשימה הארצית יהיה כל אזרח זכאי להצביע לשתי רשימות, כדי לבטא את מכלול הזהויות שלו. כמובן שאזרח רשאי לבחור רק ברשימה אחת כאשר הזהות שלו היא אחידה.
ראש הרשימה שקיבלה את מספר המנדטים הגדול ביותר, בבחירות הארציות והיחסיות, ירכיב ממשלה ויעמוד בראשה, אך הממשלה תהיה חייבת לייצג את הציבור כולו, כלומר לכלול נציג מכל אחת מהרשימות שעברו את אחוז החסימה. בממשלה יהיו עד 18 שרים ותפעל כדירקטוריון עם ועדות משנה, אך בלי אחריות ישירה של שרים למשרדים. יקבעו בחוקה הוראות נוספות לייצוג הולם במסגרתה של כלל האזרחים והתושבים, לרבות, ובעיקר ייצוג של נשים שלא יפחת מ40%.
איך מקבלים החלטות בהסכמה רחבה?
מנגנון קבלת ההחלטות בשורה ארוכה של נושאים שמוגדרים כ"חיוניים וחשובים לכל אזרח" יהיה של רוב מיוחד וגם זאת, כאמור, במוסדות הכוללים ייצוג של כל הזהויות הישראליות, ובראשם הכנסת והממשלה.
השאיפה בכל דיון על מדיניות ועל החלטות הנוגעות לכלל הציבור, תהיה להגיע להחלטה בהסכמה רחבה, שתתן מענה לכל הציבור, וגם לזכויות המיעוטים.
הרוב שאנו מציעים הוא של שני שליש, כלומר 80 חברי כנסת בכנסת של 120, ו 10 שופטים בבית משפט עליון הכולל 15 שופטים. זה יהיה הרוב הדרוש להחלטות חשובות, וגם לביטול או שינוי שלהם בבית משפט עקב אי חוקיות וסתירה לערכי החוקה.
הרוב המיוחס הוא אילוץ לפוליטיקה של הסכמה, הלוקחת בחשבון את הצרכים של מירב הזהויות, ומוצאת פתרונות בסוגיות חברתיות שהם טובים לכולם, ומתאימים לכולם. זהויות שעדיין ירגישו נפגעות כתוצאה מהחלטות המתקבלות ברוב המיוחס, יוכלו לפנות לבית המשפט לענייני חוקה על מנת לבחון האם נפגעות זכויותיהם הקולקטיביות.
איך מבטיחים עצמאות בקבלת החלטות בנושאים מקצועיים?
ישראל חייבת להבטיח את האיכות המקצועית של המערכות החיוניות של המדינה. הדרך לעשות זאת היא להפסיק את המינויים הפוליטיים והאישיים על בסיס תמיכה ואמון אישיים או מפלגתיים, ומינוי אנשי מקצוע מעולים על סמך הניסיון ההשכלה ההכשרה והביצועים שלהם בעבר. לשם כך יש להגדיר את כל התפקידים הבכירים בישראל כאנשי מקצוע, ולא משרות אמון, כולל מנהלי המשרדים של הממשלה, בנק ישראל, הפרקליטות, המשטרה, משרד החוץ, למעלה מ 100 משרות, שיבחרו על ידי ועדות מקצועיות בלתי תלויות, שיהיה בהן ייצוג של כלל זהויות המדינה, ובמיוחד נשים, אך לא של מפלגות פוליטיות.
ההחלטות המקצועיות והסמכות לאשר אותן תהיה בידי אנשי המקצוע, ולא השרים הפוליטיים. אלה ימשיכו לפעול בממשלה, בועדות הממשלה, בקבלת החלטות רוחביות ובעיצוב מדיניות, כועד מנהל של השירות הציבורי, לא בניהול היום יומי של המשרדים, שיעשה על ידי המנהל המקצועי.
מנכלי המשרדים, מנכ"ל הביטוח הלאומי, וכל 100 המשרות הבכירות שנבחרו באופן מקצועי יהנו מעצמאות ואי תלות בדומה למעמד (הרצוי) היום של היועץ המשפטי לממשלה, נגיד בנק ישראל, מבקר המדינה, הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, שהם אנשי מקצוע שפועלים לטוב המשותף לכל אזרחי המדינה, ולא לטובת זהות או מפלגה כלשהי.
התערבות פוליטית אסורה של שר בהחלטות מקצועיות של משרדו יהיו הפרת אמונים, ויביאו לפיטוריו של השר המפר.
הדבר דורש חיזוק משמעותי וחוק יסוד של נציבות שירות המדינה, שיבטיח את עצמאותה וכוחה להבטיח את מקצועיות השירות הציבורי.
סיכום
ישראל נמצאת במשבר קיומי, עתידה בסכנה. נדרש שינוי דרמטי במערכת ההפעלה של המדינה כלומר במערכות השלטון והממשל, שינוי שיטת הבחירות, ומעבר משיטה ארצית, לשיטה מעורבת אזורית/יחסית עם חוקה שמבטיחה קבלת החלטות לטובת כלל התושבים, ייצוג של מרב הזהויות, ואת עתידה של המדינה. בלי שינוי דרמטי אנחנו מתפוררים, וישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן.
נשמח לקבל תגובות, שאלות, הערות ומחשבות, ומבטיחים להגיב לכל תגובה עניינית.