האם אסון אוקטובר הוא רק תוצאה של סדרת טעויות האנוש הקולוסליות של מפקדי צה"ל והשב"כ? האם הוא רק מחדל של ממשלה מופקרת או של מנהיגות החיה בבועה נרקסיסטית? האם הוא תוצאה של קונספציה שגויה ביחס לחמאס או ביחס לרשות? או אולי המחאה אשמה? או המהפיכה המשפטית?
למרות שלכל אלה יכול להיות תפקיד, הרי שתהיה זו טעות לייחס את אסון אוקטובר רק לטעויות של אנשים או למחדלים של מוסדות. תהיה זו טעות גדולה יותר להשתמש באסון כהוכחה לצדקת דרכנו כמו גם לטעותו או אשמתו של האחר. לא יעזרו כאן חקירות ואשמים, וגם לא הדחות וחילופי שלטון.
מה שנחשף במהלך יום השבת השחורה הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר מדאיג מטעויות, מחדלים וקונספציות. נתגלו סימני קריסה מתקדמים בעמודי התווך עליהם נשענת הרפובליקה הישראלית הראשונה, הגשמת החלום הציוני של "עם חופשי בארצנו", אשר הוכרזה במגילת העצמאות בשנת 1948. האסון חשף כיצד האוטופיה הציונית הופכת לדיסטופיה: חברה מסוכסכת, במצב של התפוררות מתקדמת; רשת מוסדית-מדינתית בלתי מתפקדת; דוקטרינת בניין כח צבאי לקויה מיסודה אשר חשפה את אזרחי המדינה למתקפה ברברית; וחולשה גיאו-פוליטית חמורה, עד כדי סכנה ברורה ומיידית לעתידה של הריבונות היהודית.
כיצד הגענו לזה? מבט היסטורי מפוכח יראה כי הקריסה בעמודי התווך הקיומיים של מדינת היהודים נובעת מכשלון עקבי של התנועה הציונית להתמודד עם שתי סתירות פנימיות מהותיות שעמדו בפניה כתנועה לאומית מודרנית:
בניין אומה, חברה מלוכדת שפועלת בצורה מתואמת להגשמת מטרות, בתנאים שבהם הלאום היהודי המדומיין מורכב בפועל ממקבץ זהויות הנעדרות כמעט מכנה משותף תרבותי, מוסדי, לשוני, ואפילו דתי?
ביסוס ריבונות יהודית חד-לאומית, בטריטוריה שהיא דו לאומית במהותה, ואשר בתוכה שוכן עם נוסף בעל שאיפות לאומיות דומות ומתחרות, ובתוך מרחב ערבי-מוסלמי אשר הריבונות היהודית-אירופאית מהווה בו נטע זר ועויין?
למצער, הפרקטיקות המוסדיות ששימשו בכדי להתמודד עם כל אחד מהאתגרים נלקחו בנוסח העתק הדבר ממדינות הלאום המערביות-מודרניות המבוססות, תוך הכחשה של המציאות המיוחדת של התנועה הלאומית הציונית והמרחב בו ביקשה לבסס את עצמה. הפערים האלה הביאו לסדרה של כשלים מבניים, פרדיגמטיים, בארבעת עמודי התווך עליהם נשען קיומה של מדינת ישראל: מערכת פוליטית מתפקדת בלכידות; מדינה בעלת כושר תכנון וביצוע בהגשמת מטרות לאומיות ופתרון בעיות חברתיות; דוקטרינת בניין כח המספקת לאזרחים הגנה בתמורה למילוי חובות אזרחיות; ואסטרטגיית ההישרדות הגיאו-פוליטית.
כשל הלכידות התפקודית - דמוקרטיה של רוב והכרעה
מערכת של כללי המשחק המשטריים-פוליטיים אמורה לאפשר לזהויות המרכיבות את הלאום לתפקד ביחד בספירה הציבורית למימוש מטרות לאומיות. השיטה הדמוקרטית שאומצה בכדי להסדיר את מרחבי המפגש ברמת המדינה בין הזהויות החברתיות היתה דמוקרטיית הרוב המכריע. השיטה הועתקה באופן חלקי ומקוטע מהדמוקרטיות הליברליות המבוססות בהן עקרון הרוב הוא דרך מעשית להכריע בחילוקי דעות. השיטה לחלוטין לא התאימה למצב הרב זהותי של הציונות בו אין חלוקי דעות אלא חילוקי זהויות. במצב הרב זהותי נדרשת שיטה משטרית פדרטיבית ודמוקרטיה הסכמית.
התוצאה היתה היסטוריה ארוכה של פוליטיקת זהויות אוייבנית ואלימה. עקרון הרוב המכריע יצר את הפוליטיקה בישראל כמשחק סכום אפס בין שני גושי זהות מקוטבים, מנותקים ועויינים השואפים להכריע זה את זה ומתקשים לתפקד במשותף. פרדיגמה זו הביאה לשיתוק הכושר של המערכת הפוליטית להסדיר מחלוקות, להקצות משאבים, ולהתמודד עם בעיות לאומיות. היא הביאה למשקל יתר של זהויות קיצון בקביעת סדר היום הלאומי ובהקצאת המשאבים. המבוי הסתום שאליו הגיעה דמוקרטיית הרוב המכריע בשנות משטר נתניהו הביאה את מדינת ישראל לסף התפרקות מוחלטת של הסדר החברתי ולמשבר חוקתי.
כשל המשילות – המדינה הניאו ליברלית
בעשורים הראשונים לקיומה, הרשת המוסדית אשר נשאה על גבה את בינוי המדינה עוצבה לפי עקרון הממלכתיות. המרחב המדינתי עוצב כמרחב המפורז לכאורה מזהויות, הפועל לפי כללים אחידים אוניברסליים. המדינה הממלכתית גייסה את הזהויות לפרוייקטים לאומיים על בסיס משטר אזרחות רפובליקאי, אשר יצר זיקה ישירה בין תרומה לטוב המשותף לבין זכויות קולקטיביות.
החל מאמצע שנות השמונים אימצה מדינת ישראל את מודל המדינה הניאו ליברלית שחזר והתפשט בחלק ממדינות המערב, בעיקר בריטניה וארה"ב. זהו מודל של מדינה מינימליסטית, המסתלקת מאחריותה החברתית לטוב המשותף ומעבירה את המשילות והאחריות לסדר החברתי לריבון אחר -'היד הנעלמה' של השוק החופשי.
היתה זו העתקה בלתי מבוקרת, שעברה ללא דיון ציבורי, של מודל מדינה שאינו מתאים למצב היסוד של ישראל המתמודדת עם בעיות לאומיות ואתגרים קיומיים. המצב הישראלי דורש מדינה מעורבת עם יכולת תכנון, ארגון, ביצוע, וגיוס. אימוץ המודל הניאו ליברלי הביא את הרשת המוסדית המכונה מדינה למצב של ניוון מתקדם, חסרת יכולת התארגנות וביצוע. היא הפקירה את אזרחי ישראל לגורלם אל מול מגה משברים חברתיים: משבר הדיור והמחיה, משבר האלימות, משבר החינוך, משבר התחבורה, ובעיקר את חייהם – כפי שהתברר באסון אוקטובר.
כשל בניין הכח הצבאי – צבא מערבי מודרני
בניין הכח צבאי של המדינה מראשיתה התבסס על זה של הצבאות המערביים המודרניים. דגמים אלה מבוססים על מלחמות מודרניות בין מדינות לאום, בהם נדרש צבא התקפי המתמרן מעבר לקווי הגבול בין המדינות, לצד צבא הגנתי המגן על קווי הגבול מפני חדירה. בפועל, צה"ל נבנה כצבא דואלי - לצד צבא עוצבתי מתמרן, נבנה גם צבא משנה לתחזוקת הכיבוש של שטחי איוש ועזה מאז 1967.
דוקטרינת ההגנה שהתמסדה אינה תואמת את מצבנו הגיאו-פוליטי האמיתי: ישראל היא מדינה חד-לאומית אשר חולשת על טריטוריה דו-לאומית דה פקטו. המציאות היא שבין הירדן לים מעורבבים זה בזה במובלעות שני לאומים מסוכסכים, עויינים וחמושים. דוקטורינת בניין הכח מקנה למדינת ישראל הרבה יכולת התקפית כנגד מדינות אוייב עם צבא, אולם אין בה מענה לאיום היחוס האמיתי והעובדתי הניצב בפני מדינת ישראל: מלחמת אזרחים חמושה בתוך המרחב הדו לאומי בין התושבים הפלסטינאים לתושבים היהודים המעורבבים זה בזה. כפי שנתגלה באופן קטסטרופלי באסון אוקטובר- בניין הכח הצבאי מעולם לא נתן מענה הולם לאיום זה. האוכלוסיה האזרחית היהודית עדיין מופקרת וחשופה לפלישות פארא-צבאיות מתוך המובלעות הפלסטיניות בין הירדן לים, כמו גם מעבר לגבולותיה.
כשל ההישרדות הגיאו-פוליטית - המיליטיריזם של הסכסוך
כאשר התגלע הסכסוך הדו לאומי במלוא עוצמתו בשנות השלושים, אימצו מוסדות הישוב ואח"כ מדינת ישראל את הפרקטיקה של המאבק המזויין כדרך בלבדית לנהל את הסכסוך. הצד הפלסטיני נקט בדרך דומה. לבד מהבלחות קצרות וחלשות מעולם לא עשו הצדדים נסיון משותף לפתור את הסכסוך בפתרון עומק פרגמטי המכיר בצרכים ובזכויות של שני הצדדים.
בחסות נרטיבים של 'צדקת דרכנו', 'נגזר גורלנו', 'אין פרטנר' או 'הערבים רק רוצים להשמידנו' וביחד עם אשליית הכח שהעניקה התמיכה האמריקאית, התמסדה האמונה כי ניתן להמשיך ולהתקיים לנצח כמדינת לאום יהודית בין הים לירדן על ידי שליטה בכח הזרוע בלאום אחר, עויין, חמוש, שווה בגודלו, הנתמך על ידי מרחב גיאו פוליטי ערבי-מוסלמי אין סופי.
אמונה זו עמדה לבוחן מציאות כואב באסון אוקטובר. נתגלה כי הפרדיגמה של ניהול הסכסוך בכח מזויין בלבד, אינה תואמת את המציאות. העובדה היא ככל שהסכסוך הזה פועם, ישראל לנצח תהיה בסכנה קיומית אשר רק הולכת ומחריפה עם הזמן, ואשר דינה להתממש בטווח הקרוב או הארוך. פרדיגמה זו אינה נחלתם הבלבדית של הכתות המשיחיות מקרב הציונות הדתית. היא היתה נחלתם של הכוחות המזויינים של תנועת הפועלים עוד בשנות השלושים, והפכה להגמונית ובלבדית בשני העשורים האחרונים גם בקרב זהויות שפעם כונו מחנה השלום. בשנות שלטון נתניהו היא דרדרה את ישראל למצב הבטחוני החמור והמסוכן ביותר בתולדותיה. היא שהזינה ודישנה את הגידול הממאיר של האיסלם הפונדמנטליסטי על גבולותינו, והיא שמאחדת את העולם הערבי נגדנו.
התקווה
האם השביעי באוקטובר ירשם בדפי היסטוריה כיומו הראשון של עידן הדיסטופיה הציונית שבו מצאנו את עצמנו מאז? או, האם נתעורר יום אחד מהחלום הרע בו אנו נתונים, ונסתכל על השביעי באקטובר כקריאת ההשכמה שהצילה את הציונות הלאומית?
ניתן להצביע על ארבע אתגרי שיקום, בלעדיהם לא תשרוד מדינת ישראל לאורך זמן:
אתגר הדמוקרטיה ההסכמית: נדרש עיגון מחדש של המשטר הדמוקרטי בישראל בחוקה המתאימה למצב הרב- זהותי של החברה בישראל. חוקה לחברה רב זהותית צריכה לבסס ולאכוף כללי משחק דמוקרטיים המבוססים על הסכמיות, פרגמטיות, ושותפות שווה של כלל הזהויות בחברה הישראלית, לצד הגנה חוקתית על זכויות קולקטיביות של זהויות מיעוט, ושגשוג של מוסדות הזהות שלהם.
אתגר המדינה המיטיבה: חיוני לבסס את המדינה כרשת מוסדית בעלת כושר תכנון, התארגנות, וביצוע; מדינה אשר מחוייבת להשתמש במשאביה, כוחה, וסמכותה על מנת לפתור בעיות חברתיות בצורה יעילה והוגנת; מדינה אשר מחוייבת לספק לאזרחיה שירותים ציבוריים ברמה גבוהה ואיכותית, ולחלק את פירות הכלכלה בצורה צודקת והוגנת.
אתגר בניין הכח הצבאי: יש לבצע רוויזיה מוחלטת בדוקטרינת הבטחון באופן שמתאים את המבנה של הצבא ואת מודל צבא העם לאיומי היחוס הראליים שנתגלו. יש להפריד את רשות תכנון בניין הכח מהצבא ומהאינטרסים המוסדיים שלו.
אתגר המדינאות המעשית: יש צורך בביסוס מחדש של הציונות הלאומית אשר מטרתה העליונה היא קיומו של בית לאומי משגשג לעם היהודי בארץ ישראל, ואשר מגשימה מטרה עליונה זו באופן פרגמטי ומעשי, מתוך ראיה מפוכחת של המציאות, שלא מתוך אידאולוגיה חברתית או תאולוגיה דתית. האתגר של הציונות הלאומית הוא כפול: מצד אחד בניית עוצמתה הצבאית-חברתית של מדינת ישראל כישות שאיננה ניתנת להשמדה; ובמקביל, חתירה מתמדת ונחושה לפתרון עומק, מעשי הוגן, צודק, וקביל על כל הצדדים לסכסוך העמוק עם העם הפלסטינאי ובתמיכת הציר הסוני בעולם הערבי. זאת מתוך הבנה כי אין תוחלת לציונות לאורך זמן ללא פתרון של הסכסוך.
לא שלטון חדש אלא משטר אחר
בעיצומו של השבר הגדול ישראל אינה זקוקה להחלפת שלטון בין המחנות הישנים אלא להחלפת משטר. לאור מצב ההתפוררות המתקדם של עמודי התווך אין תוחלת לאורך זמן למפעל הציוני. לא יועילו בחירות חדשות וגם לא החלפת ראשי המשטר בלי להחליף את המערכת עצמה. לכך יש צורך דחוף בכח פוליטי רענן ובלתי נגוע, משוחרר מכבלי הפרדיגמות הישנות, שמוכן להסתכל על המציאות החברתית, המדינתית, הבטחונית, והגיאו-פוליטית שלנו שלא דרך משקפי הזהות הישנים שלו. תפקידו של הכח הפוליטי המאוחד החדש הוא לפנות את שברי הפרדגימות הגדולות שקרסו, ולבנות במקומם אדנים מוצקות שישאו את כובדו של חזון ציוני לאומי חדש. לא אוטופי אלא אופטימי.
Comments