מזעם לשיבוש
מתחת לשיח הריקני בתקשורת ולשטחיות הסקרים, מחקר העומק מראה כי הישראלים, מכל הזהויות, מאסו בדמוקרטיית ההכרעה ובמלחמת הזהויות הכרוכה בה. הזעם כלפי אריסטוקרטיית הפוליטיקאים השקועה בעצמה בזמן שהכל מסביב מתפרק יכול להיות דלק במנוע של המהפכה המשטרית הנחוצה להישרדות המפעל הציוני. אסור שהאנרגיה הזאת תתבזבז על עוד מייצגי מחאה ולהג אולפנים. צריך למקד אותה ולתת לה את השפה, הכיוון והמטרה הנכונים. האנרגיה הזאת חייבת לשבש את המערכת, לעצור אותה מלכת, ולהקים במקומה מערכת שלטונית אחרת – דמוקרטיה של לכידות תפקודית. בתוך כל אחת מהזהויות יש קבוצות ברורות שיש להן אינטרס מוקנה להתארגן פוליטית ולקרוא תיגר על המנהיגות הפוליטית הנגועה של הזהות שלהם. הם באים מזהויות שונות ומחויבים להן ולדרכן, אבל יש מכנה משותף אחד לכולם – הם שייכים לדור ז' של המדינה, הדור האבוד של המילואימניקים והמילואימניקיות שנותנים למדינה הכל, והמדינה אינה נותנת להם דבר בתמורה. השיבוש הגדול חייב לבוא מהם. אבל: כדי להיות כח משבש הם יהיו חייבות וחייבים ללמוד מתנועת קהלת, לוותר על הפוזיציה הנוחה והמוכרת של המחאות החלולות, ולהיות לתנועה פוליטית ממוקדת שינוי, כזו שאין לה רק נגד, אלא גם בעד, פשוט וברור – כינון דמוקרטיה של לכידות.
המיאוס הגדול
הרבה אנשים מבינים ומקבלים את הדיאגנוזה של המפעל הציוני – כשל עמוק במבנה הפוליטי שמוציא את המערכת מכשירות להתמודד עם בעיות היסוד הקיומיות של מדינת ישראל. כאשר מסבירים היטב ועושים מבחני ריסוק, אנשים מקבלים גם את הפרוגנוזה – מודל משטרי דמוקרטי שונה לגמרי, שקראנו לו דמוקרטיית לכידות תפקודית. אבל דווקא כאשר מבינים את הדיאגנוזה והפרוגנוזה הספקות מבעבעים אפילו יותר. נראה לאנשים שלהחליף את השיטה המשטרית בישראל יותר קשה מאשר לטפס את האוורסט עם מכנסיים קצרים, גופיה וכפכפים.
הספקנים והספקניות כמובן צודקים, ומהרבה סיבות. הסיסטם טבוע בנו כל עמוק עד שאנחנו כלל לא רואות ורואים אותו. דמוקרטיית ההכרעה היא חלק מובן מאליו מהחיים של האנשים. המערכת עיצבה את הזהות הפוליטית של כולנו. כולנו למדנו לדקלם בצורה מסוגננת מאד את הנרטיבים של הזהות שלנו על הפוליס ועל המדינה. מי צודק ומי טועה, מי רע ומי טוב, מי בעדנו ומי נגדנו, נגד מה אנחנו ומה צריך לעשות. אנחנו עושות ועושים את זה בשיעורי חברה בבית ספר, בפרלמנטים בחוף הים, בהפגנות בקפלן, בשיחות יום שישי, בבית כנסת, בקבוצות ווטסאפ וברשתות.
וזה עוד בלי לדבר על כל השחקנים המוסדיים שמשוקעים עמוקות בסיסטם הקיים – כל הפוליטיקאים והמפלגות, כל התקשורת שעובדת אצלם, כל הפרשנים והפרשניות שמרכלים עליה, כל המכונים שחוקרים אותה ומנסים לערבב בה, ועוד ועוד, ריבוא שחקנים שממש חיים עליה.
זה באמת נראה כמו לטפס על האוורסט. זה באמת מאד מייאש. אבל שימו לב למשהו מאד מעניין:
במסגרת מחקרי הזהויות שלנו[i], אנחנו מפיצים שאלון מקוון פתוח שבו אנשים מתארים איך הם חווים ומגדירים את הזהויות שלהם. אחד הנושאים שאנו שואלים עליו הוא "מה לדעתכם הבעיות הגדולות בפניהם ניצבת מדינת ישראל היום?" וגם "אם איזה דמות פוליטית אתה מזדהה וחושב שהיא מייצגת את דעתך". התשובות שאנשים נותנים מבטאות את המחשבות והחוויות שלהם, ולא את אלה שהסוקרים ניסחו להם. הן מרתקות, מורכבות, והרבה פעמים מפתיעות.
כאשר ניתחנו את האופן בו אנשים מזהויות מבינים בעצמם את הבעיות של מדינת ישראל והיחס שלהם למערכת הפוליטית רואים תמונה ברורה ביותר. כולם חושבים שהבעיה העיקרית שמאיימת על ישראל היא בעיית הלכידות. הם קוראים לזה בשמות שונים כמו "חוסר אחדות", "הסכסוכים בעם" או "קרע ימין שמאל". נראה גם שכולם מבינים שבעיית הלכידות קיימת במערכת הפוליטית ולא במפגשי היום יום בין אנשים. זה בא לידי ביטוי בממצא הבולט הנוסף: רבים מהמשיבים אומרים שהם בכלל לא מזדהים עם אף אחד מהפוליטיקאים. הרבה משתמשים במונחים שמתארים מיאוס מוחלט מהמערכת הפוליטית כולה, מימין משמאל, מלמעלה ומלמטה: "לא מאמינה לאף אחד", "לזרוק את כולם לפח", "כולם צריכים ללכת הביתה".
למרות שהמיאוס הזה לפעמים בא ביחד עם נאמנות לדמות פוליטית כזו או אחרת, ולפעמים גם עם דקלומי זהות מוכרים, הרי שאני עדיין מריח ריח של מהפיכה באויר.
הזעם הכללי הזה כלפי כלפי האריסטוקרטיה הפוליטית השקועה בתוך עצמה, בזמן שהכל מסביב מתפרק, ובזמן שהעם נמק יכול להיות הדלק במנוע של המהפיכה. אני אומר "יכול להיות" כי האנרגיה המהפכנית הזאת עדיין צריכה את הערוצים הנכונים כדי להביא לשינוי אמיתי. צריך למקד אותה ולתת לה את השפה, הכיוון והמטרה הנכונים. אסור שהאנרגיה הזאת תתבזבז על עוד מייצגי מחאה חלולים ועל עוד קשקושי אולפנים שרק מנציחים את המערכת. האנרגיה הזאת חייבת לשבש את המערכת, לעצור אותה מלכת, עד שהיא לא תעבוד יותר ובמקומה תקום מערכת שלטונית אחרת – דמוקרטיה של לכידות תפקודית. זה אפשרי, זה מציאותי, זה יכול וחייב לקרות כבר בבחירות הקרובות.
תורת השיבוש
הקושי העיקרי הניצב בפני מהפיכת העומק המשטרית הוא כאמור דרגת ההטמעה העמוקה של פוליטיקת ההכרעה הישראלית בחיים של כולנו. אנחנו פשוט לא מכירים שום דבר אחר. זה המשחק היחיד שכולנו יודעים לשחק. ויותר גרוע – אנחנו יודעים לשחק אותו מאד טוב. קוד ההפעלה הזה טבוע בנו עמוק.
המעבר המהפכני ממערכת משטרית אחת לאחר הוא מעבר בין קודים של פעולה. אחנו רוצים להעביר מקוד פעולה אחד שכולנו נתונים בו, משחק שמכריחים אותנו לשחק אבל שהוא לא טוב לנו, למערכת אחרת של כללי משחק שהיא יותר טובה לנו (ואולי גם לאחר). כדי להחליף כל מערכת חברתית, לא כל שכן פרקטיקה שלטונית עמוקה ומבוססת, צריך לבצע פעולה כפולה: שיבוש והסטה.
אנחנו עוברים מקוד לקוד בשני צעדים בו זמניים:
שיבוש קוד code disruption : נעבור מקוד פעולה מסויים לקוד אחר כאשר הקוד שאנחנו משתמשים בו לא עובד יותר. זה קורה כאשר הפעולות שלנו לא משיגות את האפקטים על הצד השני שאנחנו מורגלים אליהם. כאשר הצד השני – אנושי או לא אנושי - אינו מגיב כצפוי. השיבוש מכניס אותנו למצב של אי ודאות פרגמטית: מצב שבו אנחנו לא יודעים ולא יודעות מה לעשות
הסטת קוד re-coding : במצב אי הודאות הפרגמטית אנחנו נחפש קוד פעולה אחר שכן עובד לנו, כלומר שבמסגרתו אנחנו יודעים מה לעשות ואיך לפעול. הטריגרים שמעבירים אותנו לקוד החדש הם מצביים – כאשר יש תנאים חדשים בסיטואציה שמסמנים לנו "אתה כבר לא בקוד X, אתה בקוד Y, נא להתנהג בהתאם"[ii]. למשל: מתאגרף שמוצא את עצמו משתתף ברוקדים עם כוכבים, יבין מהר מאד שכאן לא עובד ללבוש מכנסיים קצרים ולהטיח אגרופים בבת הזוג שלך, וכן עובד זה להתלבש בבגדים נוצצים ולנסות לבצע איתה ביחד תנועות רכות בתיאום מושלם.
אם תבדקו את המעברים שכולנו עושים במהלך יום, ואפילו בתוך אותה שיחה, בין משחקי קוד, תראו איך אנחנו יודעים בקלות להחליף בין קודים, ואפילו בצורה זורמת וחלקה. אבל כאשר מדובר על החלפה בין מערכת שלטונית אחת לאחרת העניינים כמובן הרבה הרבה יותר מסובכים.
יש כאן שתי שאלות:
מי ישבש? אם כולם מושקעים עמוק בסיסטם, מי הם השחקנים שיכולים בכלל לשבש ולהסיט אותו?
איך לשבש? מה צריך לקרות כדי שמערכת שמוטמעת על כך עמוק בחיים של כולם תשתבש ותוחלף במערכת אחרת?
מי ישבש: להעיר את דור ה-ז'
בעיני התשובה לשאלה הראשונה כמעט מובנת מאליה. הכוחות המשבשים הם אלה שיש להם את העניין הגדול ביותר בשיבוש. הכוחות המהפכניים הם אלא שסובלים ונמקים תחת המשטר. בישראל, מי שמשלמים את המחירים הגדולים ביותר בגין הקריסה הגדולה של עמודי התווך של המפעל הציוני הם צעירות וצעירים ילידי שנות התשעים והאלפיים. באמריקאית הם מכונים דור Z, בעברית באופן תואם להפליא אפשר לכנות אותם דור-ז'.
על ההפקרה הגדולה שמפקירה המערכת המשטרית את הצעירות הללו אפשר לקרוא ביתר פירוט כאן. הצעירות והצעירים הללו לא רק מופקרים אלא גם מנוצלים על ידי המדינה – הם ממלאים את חובותיהם למדינה בנאמנות, משרתים שירות חובה ולאחר מכן נקראים לשירות מילואים ממושך, אך המדינה הסירה את ידיה ממילוי חובותיה כלפיהם מזמן.
שימו לב שמדובר כאן על צעירות וצעירים דור ז' מכל הזהויות. זה לא רק "מעמד הביניים" כמו שטוענים בצד אחד, ולא רק ב"פריפריה" כמו שטוענים בצד השני, אלא כולם. מכל הזהויות. ועוד לא התחלנו לדבר על נשים צעירות שבתוך כל זהות משלמות את המחירים הגדולים יותר על ההפקרה הגדולה של המדינה.
לאחר השביעי באוקטובר השכבה הזאת חייבת להיות סוכנת השינוי הגדולה. יש שם את הכעס והזעם על הניצול הגדול שהמדינה מנצלת אותם. אבל יש גם חסם גדול: אין להם את השפה והתובנה הפוליטית הנדרשים כדי להפוך את הכעס למהפיכה.
אחד המחירים הגדולים של ההיסטוריה הארוכה של פוליטיקת ההכרעה הוא הילדותיות של השפה הפוליטית הציבורית בישראל. אין שפה פוליטית עניינית ומפוכחת בישראל מכיוון שכל סוגיה ציבורית נאכלת על ידי פוליטיקת ההכרעה. כל סוגיה שעולה הופכת לרטוריקה ילדותית שעובדת לפי "אם זה בא מהצד שלנו אז אנחנו בעד, ואם זה בא מהצד השני אז אנחנו נגד". קנה המידה היחיד לשיפוט ולדיון בסוגיות ציבוריות הוא מלחמת הזהויות.
זה שיח שמעוור את עיני כולם מלראות מה באמת קורה להם. כולם הולכים בעדרי הזהות ומדקלמים את הדקלומים של הרועים שלהם. במצב הזה הם לא יכולים להרים את המבט לנקודה שהיא מעל העדרים ולא בתוכם. הם לא יכולים לראות שכל העדרים הולכים ביחד אל עבר התהום, והם יהיו הראשונים שיפלו בה.
לכן, הדבר הראשון שצריך לעשות כדי להתחיל את השיבוש הגדול הוא להעיר את הענק הרדום הנקרא דור-ז', ולתת להם לראות את הדברים כפי שהם באמת. לתת להם לראות שהמצב שלהם איננו מובן מאליו ומחוייב המציאות, ובעיקר לתת להם לראות שיש אלטרנטיבה שהם חייבים לקחת אחריות ולהאבק למענה, כי רק היא יכולה להציל אותם.
איך לא לשבש: למה לא (עוד) מחאה
בסרט המפורסם "הטוב הרע והמכוער" נטבע המשפט האלמותי:
if you want to shoot, shoot. don’t talk
הסצינה בסרט שבו הדברים נאמרו די מכוערת אבל זה לא גורע מהעוצמה של המשפט הזה.
באופן דומה צריך להגיד לדור הז', "אם אתם רוצים לשבש, שבשו, אל תמחו."
למה לא (עוד) מחאה? כי אם נסתכל על המחאות הגדולות והלוהטות האחרונות בהסיטוריה שלנו נראה שהן ממש לא שיבשו את המערכת אלא רק שיעתקו והנציחו אותה.
חשבו על המחאות הגדולות האחרונות – מחאת ההתנתקות ב 2005, מחאת האוהלים ב2011 ומחאת הרפורמה המשפטית ב 2023. היו אלה בלי ספק מחאות גדולות, המוניות, הרואיות, שיצרו אופטימיות גדולה. כולן נחלו כשלון חרוץ. אפשר כמובן להתווכח על זה. אין ספק שהיו למחאות האלה הרבה אפקטים והשפעות על המציאות. אולי המחאה הגדולה נגד ההתנתקות הרתיעה את המערכת מפעולות דומות בעתיד. אולי מחאת האוהלים יצרה תודעה של צדק חברתי. אולי המחאה הגדולה גיבשה מאד את הזהות שאין לה שם, ואולי גם עצרה, ולו באופן זמני, את מזימת קהלת. אולי.
אולם, הן עדיין נכשלו. היו להן אפקטים אבל הם לא שינו את המנגנונים שהביאו את הדברים אשר כנגדם הם יצאו. יש לכך סיבה ברורה – המחאות שיחקו בתוך הקוד ולא שיבשו אותו. פעולות המחאה שלהם רק הנציחו את אותה מערכת פעולות משטרית, אשר כנגדה הם יצאו, ולא ביטלו אותה ובוודאי שלא כוננו מערכת אחרת, טובה יותר. המחאות שיעתקו את הקוד ולא שיבשו אותו.
אז מה לא עבד במחאות? הן נכשלו כי הן שיחקו לפי הכללים, ולא הביאו לשינוי הכללים. הם פעלו במסגרת השיטה, ולא שינו את השיטה שהוציאה אותם למחאה מלכתחילה. הקלות הבלתי נסבלת של מסמוס המחאות נובעת מכשל מאד יסודי שמשותף להן. שפת המחאה היא שפה של התנגדות. שפת ההתנגדות היא חלק אינהרנטי מהשיטה המשטרית, שכולה בנויה על התנגדות של זהויות זו לזו. לכן, ככל שמפגני ההתנגדות מרהיבים יותר הם הופכים לחלולים יותר. הם נופלים במלכודת של הקוד. הקוד מעכל אותם בקלות. המשטר מצפה להתנגדות כי היא חלק מכללי המשחק. הוא גם יודע היטב למסמס אותה, כי גם זה חלק מכללי המשחק.
יותר גרוע, כאשר המשטר מזוהה עם זהויות פוליטיות מסויימות, ההתנגדות למעשים הרעים שלו הופכת להיות התנגדות לזהויות שנמצאות בשלטון. המחאה הופכת להיות מחאה של צד פוליטי כנגד משנהו. היא הופכת להיות חלק מכללי המשחק של קוד פוליטיקת ההכרעה. במצב הזה המחאה יכולה לגייס רק את הזהות ממנה היא יוצאת, ואין לה שום יכולת לגייס זהויות הנמצאות בצד האחר של הסכסוך הפוליטי. היא רק משעתקת את העויינות והאוייבנות בין הזהויות.
יש הבדל גדול בין הפרעה לבין שיבוש. המחאות רק יוצרות הפרעה שהקוד מתארגן עליה מהר מאד ולומד איך לפתור במסגרת הקוד. שיבוש הוא מצב שבו הקוד לא עובד יותר ונאלצים לעבור לקוד חלופי שכן עובד. כך כשלה מחאת הימין נגד ההתנתקות; מחאת הזהות שאין לה שם נגד הדבר שאין לו שם ב- 2011; ומחאת הזהות שאין לה שם נגד ההפיכה המשטרית ב 2023. היו אלה מחאות של נגד ולא תנועה חברתית של בעד. הן קצת הפריעו בתוך הקוד, ולא שיבשו אותו במטרה להחליפו.
איך לשבש? ללמוד מתנועת קהלת
כדי לעשות את מהלך השיבוש וההסטה הנדרש כדי לעבור ממבנה משטרי אחד למבנה אחר לגמרי חייבים לא רק לדעת מדוע אנחנו מתנגדות למשטר הנוכחי, אלא להציב מודל חלופי ברור כיעד. אי אפשר לשבש קוד אם אין לנוו קוד חדש לעבור אליו.
במובן הזה יש הרבה מה ללמוד ממהפיכת קהלת שכמעט הצליחה לשבש ולקדד מחדש את המבנה המשטרי של מדינת ישראל וכנראה שתצליח לעשות זאת בעתיד. העוצמה הגדולה של נסיון ההפיכה התחילה כאשר מחאת הכתומים (הציונות הדתית) כנגד ההתנתקות הפכה לתנועה חברתית חזקה ואפקטיבית (תנועת קהלת[iii]) שמטרתה המוצהרת היתה שינוי יסודי בכללי המשחק שאפשרו את ההתנתקות מלכתחילה. תנועת קהלת שאפה לבטל את השאריות העלובות של האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הליברלית החלשה, שעדיין היתה מסוכנת לתנועת ההתיישבות, ולהפוך אותה למשטר של עריצות רוב במעמד צד אחד – כדי להבטיח שטראומת ההתנקתות לא תחזור.
במילים אחרות – הם ידעו נגד מה הם, ואבל הם גם ידעו להציב לו חלופה ברורה. אבל הם גם ידעו עוד דבר מאד מאד חשוב – הם ידעו איך לעשות את המעבר בין המשטרים. הם לא יצאו למחאות סרק. במקום זאת הם גייסו ובנו רשת גדולה של שחקנים פוליטיים, השקיעו אותם עמוקות בפרוייקט הפיכת השלטון על ראשו, וכשהכל היה מוכן, הם ניצלו את היתרון היחסי שלהם בזירה היחידה שבה אפשר להגשים את פעולת השיבוש-הסטה: הקלפי.
באופן דומה, הדרך של דור הז' לקחת אחריות על גורלם ולבצע מהפיכה שלטונית במדינת ישראל הולכת ככה:
התארגנות פוליטית של דור ז' בתוך כל אחת מהזהויות, כאופוזיציה למנהיגות הישנה והפלגנית הנוכחית.
בכל אחת מהתארגנויות דור ז' בנפרד אימוץ אג'נדה ברורה שאומרת:
אנחנו נאמנים ומייצגים את הזהות שלנו וערכיה
אנחנו רוצים לייצג את הזהות ואת דרכה מתוך בעמדת שותפות וכח בשלטון
אנחנו שואפים לקחת חלק במשטר דמוקרטי לאומי חדש המסיים את מלחמות הזהות ובנוי על שיתוף פעולה ולכידות בין כל הזהויות, ורואה בכך ערך לאומי מרכזי ומשותף.
סיכום – השיבוש הגדול של דור ז'
בתוך כל אחת מהזהויות יש קבוצות ברורות שיש להן אינטרס מוקנה להתארגן פוליטית ולקרוא תיגר על המנהיגות הפוליטית הנגועה של הזהות שלהם. הם באים מזהויות שונות ומחייבים להן, אבל יש מכנה משותף אחד לכולם – הם שייכים לדור ז' של המדינה, הדור האבוד של המילואימניקים והמילואימניקיות שנותנים הכל למדינה, והמדינה אינה נותנת להם דבר בתמורה.
זו אנרגיה אדירה. חיילים וחיילות החוזרים מן המלחמה תמיד היו בסיס לשינוי חברתי[iv]. יש להם כח גיוס אדיר. יש רק בעיה אחת. הם מועדים להכשל היכן שנכשלו רבים וטובים לפניהם במחלת הנגדיטיסט. הם יהיו חייבות וחייבים לוותר על הפוזיציה הנוחה והמוכרת של המחאה, ולהיות תנועה חברתית ממוקדת שינוי, שיש לה לא רק נגד (משטר דמוקרטיית ההכרעה) אלא גם בעד פשוט וברור – מהפיכה משטרית חוקתית. ביטול דמוקרטיית ההכרעה, כינון דמוקרטיה של לכידות.
בפרקים הבאים נצביע בדיוק על הקבוצות מהן תבוא הישועה:
- מזרחים, ימנים, מסורתיים – דור ז'
- פמינסטיות ופמניסטים – דור ז'
- דתיים ציונים – דור ז'.
[i] מכון הזהויות הישראליות במרכז אקדמי פרס
[ii] חברי ד"ר צביקה גינוסר משתמש באנלוגיה של מתאגרפים שמגיעים לתוכנית כמו רוקדים עם כוכבים. מה גורם למתאגרף להפסיק את הפרקטיקה שבה הוא מטיח במיומנות אגרופים בצד השני, ולעבור לפרקטיקה שבהם הוא תאם איתו במיומנות את הפעולות הרכות של הריקוד?
[iii] אני משתמש בשם הכללי "קהלת" כסימן היכר לתנועה פוליטית שכללה רשת מבוזרת ורופפת של מוסדות מגייסים.
[iv] המקרים המפורסמים הן של מעמד הפועלים הבריטי ששב ממלחמת העולם הראשונה והביא לזכות בחירה אוניברסלית בבריטניה, כולל לנשים. מקרה מפורסם נוסף הוא ההשתתפות של השחורים באה"ב במלחמת העולם השניה שהיוותה במידה רבה בסיס לתנועה לזכויות האזרח בשנות החמישים והששים. וגם אצלנו – מחאת המילואימניקים לאחר מלחמת יום כיפור, שהחלה עם הפגנת היחיד של מוטי אשכנזי, הביאה לרעידת אדמה פוליטית ואפשרה את המהפך הגדול ב 1977.
Kommentarer