להריץ את מכונת ההסכמה
איך עובדת דמוקרטיית הלכידות ובעיקר מה כללי המשחק שמביאים לקבלת החלטות בהסכמה ולא בהכרעת רוב? בפרק הזה אנו מריצים סימולציה של דמוקרטיית הלכידות ובודקים האם מערכת הפרקטיקות הזו אכן יכולה להביא לקבלת החלטות בהסכמה; איך היא מגינה על זהויות מפני עריצות הרוב; איך מבטחים את האינטרסים של כל זהות; איך מבטיחים את שיתוף הפעולה של כל השחקנים; איך מונעים משחקנים שעדיין שואפים לכפות את דרכם על הכלל לעשות זאת; ואיך מכריחים את כולם לעבוד לפי כללי החלטה של "זה נהנה וזה לא חסר".
הספקות
בחלק הקודם עסקנו בספקות שעלו ביחס לשאלה האם בכלל יש קוד הפעלה שיכול להביא את המערכת הפוליטית שלנו למצב פעולה של לכידות תפקודית. התשובה היא חד משמעית כן. ראינו שגם סכסוך ועויינות וגם לכידות ושיתוף פעולה הן תופעות מצביות. אנשים יתעמתו, יתנצחו, יפגעו זה בזה בתנאים מסויימים, ויפעלו ביחד בהרמוניה מופלאה בתנאים אחרים. זה יכול להתרחש גם בהפרש של דקות. הכל שאלה של הקוד שהם פועלים לפיו. לאנשים יש יכולת מופלאה לעבור מקוד לקוד, ממשחק תפקידים אחד לשני.
וכאן באה מערכת הספקות השניה הגדולה יותר. אם הכל עניין של תנאים כפי שראינו בחלק הקודם, אז מה משחק התנאי שנכפה על הפוליטיקאים כדי שיפסיקו לשחק לפי קוד ההכרעה, ויהיו חייבים לשחק, ולהיות טובים, במשחק פוליטי חדש שקוראים לו לכידות תפקודית – משחק שבו כולם משתפים פעולה כדי לפתור הכי טוב שאפשר בעיות לאומיות?
אנחנו הצענו משחק תנאי כזה, שקראנו לו "דמוקרטיית לכידות" בהתבסס על פרקטיקות משטריות שמקובלות במדינות רב זהות [ראו דיסטופיה #3 לכידות בחברה מתפוררת].
אני התכוונתי להציב את רשימת העקרונות האלה כהדגמה לכך שמודל משטרי כזה הוא אפשרי. לא התכוונתי לתת אותו כתורה למשה מסיני. אני לא שייך לקהילת הקונץ-פטנט ההולכת ומתרבה ככל שהמשבר שלנו הולך ומעמיק. אני באמת חושב שצריך להגיע לרשימת הפרקטיקות הסופית בתהליך לאומי מעמיק משתף והסכמי.
אבל שמתי לב שהקושי של אנשים לדמיין איך עובד המודל הזה מבחינה מעשית ומפורטת מביא אותם לספקנות ופסימיות ביחס לפרקטיקות שונות במודל, איך יעבדו, והאם יעבדו.
הסימולציה הגדולה
אז בואו נעשה סימולציה לאב טיפוס של דמוקרטיית הלכידות ונריץ עליה את הספקות והחששות.
הסימולציה מתחילה ב"בחירות חופשיות לכנסת שבהן כל זהות מייצגת את עצמה."
איך זהות מייצגת את עצמה פוליטית?
כאן אנחנו רואים מצב שהוא בסך הכל די דומה למצב היום.
גם היום המפלגות מייצגות רשתות זהות מוסדיות. תמיד זה היה כך אצלנו. גם היום כל אחד חופשי לבחור את נציגי הרשת המוסדית שהוא חש שמייצגת אותו. אנשים גם חופשיים לעבור בין הרשתות בבחירות שלהם.
יתכן גם מצב שבו הבחירות אינן בחירות ישירות לכנסת, אלא בחירות פנימיות בתוך רשתות
הזהות, בסגנון הפריימריז, רק שלא בוחרים בהם מועמדות ומועמדים לכנסת, אלא את חברי הכנסת מטעם מפלגת הזהות.
אבל מה אתה עושה עם זהויות מוחלשות פוליטית, למשל נשים, שאין להן רשת מוסדית עצמאית שמייצגת אותן, אלא הן מפוצלות בין כל הזהויות?
באמת בשני המצבים הנ"ל עדיין יש תיוותר בעיה של ייצוג זהויות חוצות זהות פוליטית – כלומר זהויות שמפוצלות בין הזהויות. אני מדבר על נשים בעיקר, אבל יתכנו זהויות חוצות אחרות.
יש לכך כמה תשובות מעשיות: האחת היא התארגנות פוליטית של נשים, ככח פוליטי עצמאי המייצג את עצמו. השניה, נשים בכל זהות מצביעות עבור נשים מאותה זהות שייצגו אותן. השלישית היא אבטחת יצוג כחלק מהחוקה. לפי פרקטיקה זו החוקה מבטיחה ייצוג של זהויות משנה מוחלשות במוסדות המכוננים, לפי מכסות. כלומר – לפי החוקה נשים וזהויות משנה אחרות יזכו לייצוג מובטח במסגרת המפלגות הפוליטיות, הכנסת, הממשל, בית המשפט העליון ומוסדות מכוננים אחרים.
"הכנסת בוחרת ממשלה הכוללת מושבים מובטחים מראש לכל המפלגות. בממשלה הזאת מספר מקומות קבוע מראש. תפקיד ראש הממשלה הוא מנהלי ובסבב בין נציגי המפלגות."
הרושם שלי הוא שאת הרעיון הזה קל לעכל. אנשים מבינים היטב את ההשחתה שיצר מוסד הקואליציה-אופוזיציה. המדובר בממשלת קואליציה מקיר לקיר אבל קבועה, כמו בשוויץ.
בממשלה כזו יכול להיות יצוג פרופורציונלי לזהויות לפי גודלן או ייצוג לפי זהות אחת קול אחד. זה נושא לדיון.
"בממשלה אין שרים ממונים על משרדים. היא פועלת כדירקטוריון של הזרוע המבצעת, והחלטותיה מתקבלות לפי עקרון ההסכמה ולא לפי עקרון הרוב."
בנקודה הזאת מעיין הספקות מתחיל לבעבע. קשה מאד לאנשים לדמיין את הדמויות הפוליטיות בישראל יושבים על שולחן אחד, דנות בנושא מסויים בצורה עניינית, מגשרים על פערים וחילוקי דעות, ומגיעים להחלטה שכולם חיים איתה בשלום.
איך מביאים את השחקנים הפוליטיים בישראל לקבל החלטות בהסכמה? איך כופים את זה עליהם?
יש כמה וכמה סוגים של פרקטיקות מוכרות מאד של קבלת החלטות בהסכמה. שיטה אחת היא הסכמה פה אחד – כמו בבחירת אפיפיור, או ברוב שיטות המשפט לפי מושבעים. שיטה אחרת היא רף הסכמה גבוה, הידועה גם כרוב מיוחס. בשיטה זו אין צורך בהסכמה פה אחד אלא ברוב גדול. שיטה נוספת היא שיטת הוטו, בה צד שאינו מקבל את ההחלטה המוסכמת יכול לבטל אותה או להחזיר אותה לדיון נוסף. שיטה נוספת היא סיווג סוגי ההחלטות לכאלה הדורשות רוב, רוב מוחלט, או רוב מיוחס. ועוד שיטה – ביזור ההחלטה למוסדות שונים – כמו למשל למשולש נשיא – סנאט - בית נבחרים כנהוג בארה"ב.
כלומר, יש הרבה דרכים ידועות, שעובדות, להגיע להסכמה גם במצב של שחקנים עם אינטרסים שונים לחלוטין. זו המהות של הדמוקרטיה. אני באמת חושב שצריך לבחור ביחד את הקומבינציה המוסכמת שהכי מתאימה למצב הישראלי.
איך יקבלו החלטות בהסכמה כאשר הפערים בראיית העולם וההשקפה ביחס לאופי ולזהות של המדינה כל כך גדולים וחריפים?
זה בהחלט ספק גדול וחזק. הרי החרדים רוצים לכפות עלינו מדינת הלכה, והמתנחלים רוצים רק מלחמה עם הערבים לנצח, והימנים רוצים מדינה פשיסטית בלי שמאלנים ובלי ערבים, הביביסטים רוצים מדינה מלוכנית, האשכנזים רוצים למחוק את היהדות של המדינה, והערבים לא רוצים מדינה ציונית בכלל. אז לא רק רוצים שיגור זאב עם כבש, אלא שיחליטו ביחד על התפריט?
אבל שימו לב לשני כללים שמשנים לגמרי את המשחק.
"החוקה מגבילה את טווח הדיון הציבורי שאפשר לנהל במוסדות המשותפים."
" החוקה מגינה על האינטרסים המוסדיים של רשתות הזהות."
זה אומר שכאשר נציגי הזהויות יושבים לדיון בממשלה המצב שונה לגמרי מהמצב היום. כל מה שמעניין אותם מבחינה אידאולוגית, ערכית, אמונית, כלל לא נמצא על השולחן. אין דיון על זהות המדינה, יהודית או חילונית, או ליברלית, או השד יודע מה, או נקיה מערבים, כי למדינה אין זהות, ואין לאף צד יכולת לכפות את הזהות שלו על המדינה כולה. נקודה.
כאשר טווח ההחלטה השלטונית מוגבל מראש בחוקה, כולם יאלצו לוותר על היהירות והשחצנות שלהם. כולם יצטרכו לוותר על הרעיון שיש להם רעיון שהוא צודק ונכון וצריך לחול על כולם, גם אם הם עדיין לא מבינים זאת, וגם אם הם ממש לא רוצים את זה. מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית ללא כל פרשנות או משמעות נוספת[i].
במקום לעסוק באויר חם אידאולוגי, יאלצו הפוליטיקאים להפשיל שרוולים ולממש את האחריות שלהם לפתור בעיות אמיתיות של אנשים אמיתיים – משבר הדיור, משבר התחבורה, משבר המחירים, משבר האלימות, משבר הבטחון הלאומי, ואיך הופכים את ישראל למדינה פורחת ומשגשגת כמו שמגיע לכולנו.
ועוד ספק חשוב שעולה: ומה אם שחקן מהשחקנים בכל זאת ירצה לכפות את דרכו הטוטלית על הכלל?
שינסה. במצב של הכרעה לפי הסכמה, אין לו את מי לסחוט. מצד שני, לא יהיה לו גם מה לסחוט. החוקה מבטיחה כל כל זהות יכולה לחיות על פי דרכה ואמונתה. האינטרסים המוסדיים של הזהות שלו מובטחים ומוגדרים בחוקה.
איך אפשר לחלק לרשתות מוסדיות של זהויות? הרי הן לא מרוכזות גאוגרפית? וגם איך יודעים לאיזה רשת אני שייך?
רבים חולמים כי סכסוכי הזהות בישראל יפתרו על ידי חלוקה גאוגרפית לקנטונים. לא חושב שיש לזה ייתכנות בישראל. החיים הניפרדים של כל זהות לא קיימים במרחב גאוגרפי אלא במרחב מוסדי – רשתות של מוסדות חינוך, דת, פנאי, תרבות, וכיו"ב. כלומר, לא ניתן לדבר על קנטונים גאוגרפיים אלא על קנטונים מוסדיים.
כאשר אנחנו מדברים על קנטונים מוסדיים הכוונה היא לחזור למצב המבורך שהיה בתקופת הישוב – כל זהות מקיימת רשת מוסדית שלמה ועצמאית ובכך מקיימת אורח חיים – לפי דרכה.
ברמת הפרט, כפי שהיה בתקופת הישוב, ניתן לבחור לאיזה רשת מוסדית אני רוצה להיות שייך – לזו שמתאימה ביותר לאורח חיי. יותר מזה, אני אוכל לבחור בחירה מודולרית – להתפלל בבתי כנסת של ליטאים, וללמוד בבתי ספר של חסידים, וללכת אחר כך ליציע של הפועל.
ומי יממן את הרשתות האלה? שוב לפי סחטנות פוליטית?
המדינה הפדרלית מספקת לרשתות המוסדיות רשת בטחון כלכלית. אולם, רשת הבטחון מותנית חוקתית בעמידה במבחני תמיכה – בעיקר במילוי חובות מוגדרים כלפי מוסדות המדינה המשותפים, ובעמידה בתקנים וסטדנרטים מדינתיים. יתכן בהחלט מצב בו יש הסכמה להעביר תמיכה מוגברת לרשתות מוחלשות כביטוי לסולידריות וערבות הדדית. מעבר לרשת הבטחון שנותנת המדינה הזהויות יצטרכו לממן את הרשתות המוסדיות כפי שהיה נהוג בתקופת הישוב – על ידי גביית מיסי חבר.
ההתניה של מימון תמורת השתתפות היא גם אילוץ על הזהויות שלא לפרוש מהמשחק הפוליטי לגמרי גם כאשר מתקבלות החלטות שאינן לרוחן. יפרשו – יאבדו את הרשתות שלהן.
ואיך דואגים שהמשאבים בין הזהויות יחולקו באופן צודק? או שההחלטות יהיו הוגנות ומתחשבות בכל הזהויות?
הצירוף הזה של הגבלת הדיון הציבורי לבעיות לאומיות משותפות שבהן חובה להגיע להסכמה, לצד ההגנה על הרשתות המוסדיות של הזהויות מגבירות מאד את הסיכוי לדיון לאומי פרגמטי ומעשי, ובעיקר שוויוני.
למה שייוויוני? כי כאשר צריך להגיע להסכמה פרגמטית צריך לקחת את כולם בחשבון. מה שעל השולחן זה צרכים אמיתיים ומעשיים של הזהויות המיוצגות. כדי להגיע להסכמה צריך שכולם ירוויחו מההחלטות ואף זהות לא תיפגע. בעיני זו ההגדרה של שוויון: כאשר הזהויות שוות בכח שלהן להשפיע על החלטות משותפות.
זה לא מסורבל? וטרחני? זה לא מתכון לשיתוק לאומי ופוליטי? ככה אי אפשר להכריע..
זה באמת ספק משמעותי, ויש לפתור אותו. כל מומחה למו"מ יסכים כי זה בהחלט כאב ראש גדול. זה בהחלט טרחני, משעמם מעייף ולפעמים מעצבן. אבל מצד שני זאת העבודה. עדיף לקבל החלטות טובות בתהליך משעמם וטרחני מאשר לקבל החלטות גרועות.
אני חושב שבכללי המשחק החדשים, בטווח ההחלטות המוגבל, והחובה להגיע להסכמה, אין הרבה נושאים שאי אפשר לפתור בהסכמה.
אבל בהחלט יתכנו נושאים חשובים, מאד שנויים במחלוקת בהם קשה מאד להגיע להסכמה ואין הכרעה. יש שתי תרופות לחשש משיתוק:
בנושאים חשובים שבהם קיים צורך דחוף בהכרעה, אפשר לקחת את המחלוקת לאינסטנציה גבוהה. האינסטרנציה הגבוהה במקרה שלנו צריכה להיות בית המשפט לענייני חוקה, ובתנאי שיהיה גם בו יצוג מובטח לכל הזהויות.
תרופה שניה למצבים של אי החלטה היא פשוט לא להחליט. הסכסוך עם הפלסטינאים הוא בלב המחלוקת הישראלית ומסיבות טובות מאד. אבל גם אם אתה מאמין גדול שהכיבוש הוא שורש הרע בישראל, וגם אם אתה מאמין בארץ ישראל השלמה, או חסר אמון לגמרי בסיכוי לשלום עם ערבים – שום דרך לא תעבוד אם לא תהיה בהסכמה משמעותית. ראינו מה קרה במקרה של אוסלו וההתנתקות, כמו גם במקרה של ההפיכה המשטרית. אף צד לא באמת יכול לכפות את דרכו על הצד השני.
ולבסוף הספק הכי חשוב בעיני:
האם לא תיתכן עריצות הרוב גם בטווח הסכמה גבוה? האם לא יתכן שתהיה זהות מודרת ושולית שכל הזהויות האחרות קמות עליה?
כאן נכנס כלל נוסף:
"החוקה מגינה על זכויות קולקטיביות של זהויות, ומגדירה מה יחשב לפגיעה בזכויות קולקטיביות (כמו גם בזכויות הפרט), כמו גם מבחני סבירות להחלטות בהסכמה."
כלומר, יחידים או זהויות שחשים נפגעים מחוקים שנחקקו או החלטות שהתקבלו בכנסת או בממשלה – יוכלו לבטל את החוקים או ההחלטות באמצעות בית המשפט העליון, או להחזיר אותם לדיון נוסף.
איך חוקה יכולה להגדיר פגיעה בזכויות קולקטיביות? איך חוקה יכולה להגדיר כללי החלטה סבירים? האם למשל זהות שהתקבלה החלטה שאינה תואמת את אמונתה או אורח חייה, יכולה להגיד שהיא נפגעת?
לקבוע כללים חוקתיים לגבי מה יחשב לפגיעה ומה יחשב להחלטה בלתי סבירה זה עסק באמת מסובך אבל זה תפקידה של חוקה. כך היא מגינה מפני עריצות.
הכללים הללו חייבים להיות פרגמטיים ולא אידאולוגיים. המשמעות היא שפגיעה צריכה לבוא לידי ביטוי בהדרה, בהגבלה, קושי, או מצוקה תפקודיים ומוחשיים, ושתיקון הפגיעה אינו יכול לבוא על חשבון פגיעה בזהויות אחרות. בקרת הסבירות של ההחלטות צריכה להיות מבוססת על עקרון פרגמטי אחד שהוא גם מבחן סבירות אבל הוא גם היעד והערך המרכזי של דמוקרטיית הלכידות כולה:
זה נהנה וזה לא חסר
[i] תודה לחברי יחיאל קרווני על ההברקה הזו
Comments