יגור זאב עם כבש?
האם ניתן בכלל במדינת ישראל להקים מערכת דמוקרטית המבוססת על לכידות ושיתוף פעולה בין הזהויות השונות שהחברה מורכבת מהן? האם היחסים הפוליטיים הקיימים בין הזהויות - העויינות, התחרות, החשדנות, החוסר אמון, הפערים האידיאולוגיים, האינטרסים המנוגדים, המשקעים ואף השנאה - ימנעו בכלל את היכולת לשתף פעולה בקבלת החלטות בספירה הפוליטית? במילים פשוטות – האם הצדדים כל כך מושקעים פסיכולוגית, אידיאולוגית ומעשית בסכסוך עד כי לא ניתן לדמיין כל מערכת שבה ישתפו פעולה זה עם זה למען פתרון בעיות והשגת מטרות לאומיות? התשובה לשאלון האלה היא אפשר וצריך. הכל תלוי בקוד. היחסים בין הזהויות הם תוצאה של קוד ההפעלה של המשחק הפוליטי ולא הסיבה להם. אם מחליפים קוד, אם קובעים כללי משחק שמאלצים את השחקנים לפעול בשיתוף פעולה, יגור גם יגור זאב עם כבש ונמר עם עם גדי ירבץ. שלוש אפיזודות חשובות בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית מוכיחות את זה.
הספקות
האם בעיית היסוד היא לא שתי תפיסות עולם פוליטיות מתנגשות ששום סיסטם לא יפתור?
האם הזהויות עם תפיסת עולם טוטלית לא ימשיכו לכפות את רצונם בסיסטם החדש?
האם האינטרסים המוקנים של הזהויות לא יגרמו להם שלא לשתף פעולה?
האם החשדנות, חוסר האמון, והשנאה הקיימת בין הזהויות לא יטרפדו את שיתוף הפעולה?
אלו כמה מן השאלות שאנחנו מקבלים באופן קבוע כאשר אנו מציגים את מודל דמוקרטיית הלכידות. כולם אוהבים אותו, אבל הרוב רואים בו אוטופיה דמיונית. אנשים מתקשים מאד לדמיין את המערכת הפוליטית בישראל מתנהלת לפי עקרונות של שיתוף פעולה, הסכמה, ופעולה למען מטרות משותפות.
תשובה אחת לספקות והחששות אפשר למצוא בספר ישעיהו:
יאאוְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃ הבוְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ יְהֹוָ֑ה ר֧וּחַ חׇכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת יְהֹוָֽה׃ גוַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ׃ דוְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃ הוְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מׇתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו׃ ווְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃ זוּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹאכַל־תֶּֽבֶן׃ חוְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃ טלֹא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכׇל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃
לפי הפירוש של הרב לרר, תשובה שנותן המקרא לשאלה האם זהויות, שמאד שונות זו מזו אפילו עויינות, מסוכסכות ושונאות, יכולות לשתף פעולה, היא ניצחת. כן, אבל רק בתנאי שהן נתונות תחת מרותה של מערכת שלטונית המבססת יחסים הוגנים וצודקים בינהן. שימו לב: התבונה והחוכמה לנהל יחסי "וגר זאב עם כבש" לא באה מתוך הזהויות עצמן, הרגשות שלהן או התכונות החייתיות שלהן. היא באה מתוך "חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה הטמונים בשיטה, במערכת הכללים שתחתיה הם נפגשים. מה שאני מבין מתוך הדברים הם ששנאה, תחרות, עויינות הם מצביים. כל הרגשות והנטיות האלה הם לא מהותיים לזהויות, אלא יכולים לבוא ויכולים ללכת – הכל תלוי בכללים של המשחק שהזהויות משחקות זו עם זו. נחליף משחק יתחלפו הרגשות. אם נהיה בקרב אגרוף – נכה זה בזה. אם נעבור לשחק מטקות – נעשה הכל כדי לשתף פעולה ולהצליח, ביחד.
חכם השביל מן ההולכים בו. כל שעלינו לעשות הוא לעלות את כולם על השביל הנכון.
הכל קודים
לגרסה הסוציולוגית של הסיפור המקראי אני קורא "תורת משחקי הקוד"[i].
הרשו לי לפתוח בדוגמא. שנים רבות הייתי מאמן כדורגל של ילדות וילדים. מי שמכיר קבוצות כדורגל של ילדים, ועוד מעורבות בנים בנות, ועוד בקיבוץ, מבין שהן לא שונות בהרבה מהכנסת והממשלה כמו שקיימים היום – כל ילד רוצה את הכדור לעצמו, ורק לעצמו (לזה קראתי "מחלת הדבקת"); כולם כל הזמן רבים עם כולם (לזה קראתי "מחלת הצעקת"); ואף אחד מהבנים לא רוצה את הבנות בקבוצה, ובטח לא למסור להן (מחלת ה"גברברת").
השחקנים הקטנים בקבוצה נהנים מאד מהכאוס – לרוץ עם הכדור לבד, לצרוח על חבר, בוודאי לא למסור לבנות, להתלונן שהבנים לא מוסרים. כולם מושקעים בבאוס הזה עמוקות ונמרצות. כולם משחקים מצויין את הגרסא הזאת של משחק הכדורגל. יש רק בעיה אחת – הקבוצה שלהם תמיד תפסיד. תיקון, לפעמים היא גם תנצח, אבל רק קבוצות שמשחקות את אותה גרסה כאוטית של המשחק.
מאמני כדורגל מכירים היטב את מה שמכונה "משחקי תנאי". המדובר בהגבלה או חוק שמטיל המאמן שלפיו שתי הקבוצות היריבות צריכות להתארגן מחדש. משחק התנאי החביב עלי, והאפקטיבי ביותר בעיני, נקרא "אני בוחר. נגיעה אחת. בלי דיבורים." זה היה למעשה משחק של שלושה תנאים:
אני בחרתי את שתי הקבוצות כך שהבנים לא יכלו להשאיר את הבנות בסוף או לא לבחור בהן כלל. לפעמים גם הוספתי תקנת משנה – אין שער אם בת לא נגעה בכדור לפני כן.
לכל שחקן ושחקנית היא מותר לגעת בכדור פעם אחת בלבד (לפעמים המגבלה היתה שתי נגיעות).
אסור היה להוציא מילה מהפה, מלבד "כאן" כדי לתקשר לשחקן עם הכדור היכן נמצאת חברתו, ומילות שבח בלבד על פעולות טובות.
והפלא ופלא – כאשר הוטלו שלושת התנאים הללו – נעלמה מחלת הדבקת, נעלמה מחלת הצעקת, ונעלמה מחלת הגברברת. הקבוצות הפכו כבמטה קסם לקבוצות עם לכידות תפקודית – סימן ההיכר של כל קבוצת כדורגל מנצחת. השחקנים והשחקניות חייבים למסור לחבריהם, מוכרחים להרים את הראש ולחפש למי למסור עוד לפני שהכדור מגיע, הם מתקשרים מוכרחים לתקשר אחד לשני היכן הם נמצאים ביחס לכדור. המשחק מתחיל לשטוף, והקבוצה מתחילה לזרום, המהלכים מתחילים לעבוד, הבנות מתחילות לככב, והכדור מתחיל להכנס לשער.
הדבר הכי מדהים בקסם הזה שנקרא משחקי תנאי, הוא שברגע שמתבטלים התנאים - הקסם פג. ברגע שהמאמן אומר "לשחק רגיל" כל הילדים מתפרצים בצהלות שמחה, והכאוס הצעקני חוזר במלואו.
הנמשל הוא סוציולוגיה לעומת פסיכולוגיה. הפסיכולוגים מחפשים את המניעים, הרגשות, העמדות, האמונות, התפיסות או התכונות הפנימיות הקבועות של הפרט שלדעתם הם שמניעים את הפעולה החברתית שלו. שיהיה להם בהצלחה. הם מחפשים כבר 120 שנה ולא מוצאים מהסיבה הפשוטה שזה פשוט לא עובד ככה.
האמת היא שהאדם הוא חיה מצבית. הפעולה שלו היא תמיד תגובה המורכבת ביחד באופן גמיש ויצירתי בהתאם לנסיבות, לכוחות אשר כופים ומאלצים את הפעולה שלו. האדם, כמו גם שחקנים מוסדיים וזהויות יפעל בצורות שונות תחת מערכות אילוצים שונות. זה בדיוק מה שהתחום המכונה "תורת המשחקים" חוקר – סוגי משחקים, כלומר מטריצות של אילוצים ותגמולים שתחתם אנשים יפעלו בצורה תחרותית, אנוכית, או עויינת, לעומת משחקים שבהם אנשים מאולצים לשתף פעולה, להיות תלויים זה בזה, ולפעול בלכידות. לראשונים קוראים "משחקי סכום אפס", לאחרונים קוראים "משחקי שיתוף פעולה".
תורת המשחקים היא ענף של המתמטיקה. למטריצות של הנסיבות שלפיהם האדם פועל בחיים האמיתיים, שלא עובדים לפי מתמטיקה, "קודים פרקטיים". הקוד הפרקטי הוא הדרך שלנו לדעת מה לעשות ואיך להגיב בצורה שהולמת ומתאימה לנסיבות שבהם אנחנו נמצאים בכל מצב נתון. הקוד הפרקטי לא כתוב בשום מקום אלא הוא מגופן. הכוונה היא שהוא הצטברות של הנסיון המעשי שלנו, בקהילה שבה אנחנו חיים, בפעולה במצבי חיים שונים, נסיון שבא לידי ביטוי בפעולות שהגוף שלנו כאילו עושה בעצמו.
בעיני, הקוד הפרקטי המגופן הוא סוף החיפוש המתיש והטרחני בן יותר ממאה שנה אחר ההסבר לפעולה האנושית. הוא מציע תשובה מקיפה ומשכנעת לחידת ההתנהגות האנושית[ii]: איך יכול להיות שאנחנו פועלים באין סוף דרכים יצירתיות וחדשות, אבל עדיין בצורה שהולמת את הנסיבות, אך אינה נגרמת על ידם או על ידי מצב פנימי? והתשובה: אנשים יכולים לעשות זאת כי הם פועלים לפי, אבל לא מופעלים על ידי, קודים פרקטיים מגופנים.
אז אם רוצים לדעת למה בני זוג קרובים למכות במצב מסויים, ואחרי חמש דקות הם מתנשקים ומתחבקים, חפשו את המעברים בין הקודים הפרקטיים שבהם הם השתמשו. הקודים הם כמו תסריטים של משחקי תפקידים – במצב הראשון הם עבדו לפי קוד המריבה – מה עושים ואיך מגיבים אחד לשני כאשר אנחנו משחקים את משחק הקוד שנקרא בני זוג רבים. במצב השני הם עבדו לפי קוד ההתפייסות – מה עושים ואיך מגיבים אחד לשני כאשר אנחנו משחקים משחק של בני זוג שקודם רבו, ועכשיו הם מתפייסים.
הקודים הפרקטיים הם מושג מורכב מאד אבל חשוב מאד. אם אתם רוצים לדעת עוד עליהם – לחצו כאן.
קוד הלכידות התפקודית
לכן מותר להיות אופיטמיים. בתנאים והאילוצים הנכונים המערכת הפוליטית שלנו, זו שקובעת את גורלנו, יכולה להתנהל על בסיס של לכידות תפקודית בין הזהויות. זה שעכשיו היא כזו, רעילה, עויינת, תחרותית, בלתי עניינית, לא אומר שאם נשנה את כללי המשחק, את התנאים שלפיהם השחקנים משחקים, או במילים פשוטות – את הקוד - לא נקבל באותה מידה במהירות ובקלות, מערכת פוליטית שלה כולנו ראויים – מערכת שהיא טובה לכל הזהויות כולן, ולכל אחת לחוד. הכל עניין של קודים.
עובדה. יש קוד שקוראים לו "לכידות תפקודית" במערכת הפוליטית. זה קוד שעוברים אליו כאשר התנאים מכריחים אותנו לעבור אליו. ולראיה – זה כבר קרה כמה פעמים בעבר. הנה כמה דוגמאות איך אותם שחקנים פוליטיים, שונאים, עויינים ומנוגדי אינטרסים יכולים לעבור מקוד ההכרעה לקוד הלכידות התפקודית:
מועצת העם הזמנית, זו שהוטלה עליה המשימה הפעוטה של כינון אופיה של המדינה כפי שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות, הורכבה מכל הזהויות הפוליטיות כולן. זהויות שרחוקות זו מזו באופן קיצוני בכל המובנים – קומניסטים ורויזיונסטים, סוציאליטים חילוניים וחרדים אורתודוקסים, כולם חתמו על מגילת העצמאות, כי היו חייבים לחתום.
ממשלת האחדות שהוקמה לאחר בחירות 1985. היתה זו ממשלה שכללה 90 מנדטים, ועבדה לפי הסכם רוטציה בין שמעון פרס לצחק שמיר, שני יריבים שיצגו זהויות במצב של עויינות, שנאה, השקפות עולם סותרות – לא פחות מהיום. הממשלה הזו הגיע לאחד ההישגים הלאומיים הבודדים בהיסטוריה של ממשלות בישראל – התוכנית ליצוב המשק. היתה זו תוכנית כלכלית שהגיעו אליה בתהליך מפרך מומ בין הממשלה, למעסיקים לאיגודי העובדים. מפרך אבל הביא לנס כלכלי.
ממשלת (החצי) אחדות של בנט-לפיד גם היא היתה דוגמא לכך שכאשר יש את התנאים הנכונים יגור זאב עם כבש ואיילת שקד עם מחמוד עבאס, יקיימו תהליך מפרדך ומשעמם של מומ, המון מחלוקות, משברים, תיווך פשרות, הסכמים אבל יפעלו בסופו של דבר ביחד למען מטרה משותפת – הישרדות הקואליציה.
בכל המקרים הללו המערכת הפוליטית תפקדה בלכידות למרות ההבדלים הגדולים והרגשות הרעים. אלה היו אפיזודות זמניות מכיוון שהתקיימו בתוך הקונטקסט של פוליטיקת ההכרעה אשר בסופו של דבר הכריעה גם אותם.
אבל המסקנה היא ברורה: זה אפשרי גם אפשרי. יש שיטת משטר כזו. יש קוד כזה. השאלה מה הקוד הנכון? מהם התנאים במשחק התנאי שיגרמו למערכת לתפקד בלכידות?
על התרגום של התנאים האלה לקוד הנכון, לפרקטיקה משטרית של לכידות תפקודית – במבחן הריסוק הבא.
[i] לפירוט מעמיק הרבה יותר על קודים ותפקידם המרכזי בחיינו, ראו ספרי "משחקי הקוד – לפענח את האחר לפעולה" [בפרסום].
[ii] זו פרפרזה על החידה שהציב נועם חומסקי ביחס ליכולת הלשונית של אנשים בספרו "Aspects of the Theory of Syntax,"
Comments