פתיחה
בקצרה
בקצרה
אנחנו משלמים ומשלמות יותר מ 400 מיליארד שח בשנה מיסים ישירים לרשת מוסדות המדינה. עובדים בה יותר מ 80,000 אנשים. אנחנו גם הולכים והולכות לצבא מתוך נכונות להקריב את חיינו כדי להגן על המדינה ולשמור עליה. אבל עצרתם פעם לחשוב מה אנחנו מקבלות בתמורה? מה בכלל אנחנו רוצות או רוצים מהמדינה? איך אנחנו רוצות שהמדינה תראה? מה החובות של המדינה כלפינו כאזרחים?
תרשו לי להמר שלא חשבתם אי פעם שהמדינה צריכה להראות כמו שהיא נראית היום. השביעי באוקטובר חשף עד כמה החלום הציוני הגדול, מדינת לאום יהודית, הפכה לדיסטופיה. הרשת המוסדית הממשלית שהיתה אמורה להגשים את החלום, משולה לחולה הנמצא במצב רפואי הנקרא "צמח". גזע המוח מריץ את הרוטינות הבסיסיות, גביית מיסים וכמה שירותים בסיסיים, כדרך שגרה. אבל המדינה נמצאת במצב של חוסר הכרה. היא חסרת כל יכולת תכנון, גיוס, התארגנות ופתרון בעיות מול סדרה של מגה משברים ובעיות חברתיות מתמשכות. היא לא מכירה אותם, לא בתמונה. היא לא מעורבת, לא אחראית וגם לא כל כך מתפקדת.
בעיקר סובלים ויסבלו ממצב חוסר ההכרה של המדינה ילידי שנות התשעים והאלפיים. באמריקאית קוראים להם דור ה Z, אבל בישראל הם דור סוציולוגי אמיתי שבהחלט אפשר לקרוא לו דור הז'. זה דור שהמדינה יודעת לדרוש ממנו את כל החובות, אלה המילואימניקיות והמילואימניקים שהגנו בגופם על המדינה ושמרו עליה אבל היא אינה נותנת לו דבר בתמורה: לא עתיד, לא תקווה לא חלום.
למה זה ככה? איך הגענו למצב הזה? מה מקולקל במדינה, ובעיקר איך אפשר לתקן? מה בכלל זכותנו לצפות ולדרוש מהמדינה, כדי שנוכל להמשיך לחיות פה, ולפני שיהיה מאוחר מדי?
בפוסט הזה נספר את הסיפור העצוב והלא ידוע על המדינה ודור הז'. זה סיפור חשוב מאד, שכל אזרח חייב לדעת אותו. המדינה, איך היא מתנהלת, איך היא מתייחסת אלינו- זה מה שבאמת קובע את חיינו וגורלנו. זה סיפור קצת ארוך, בשלושה חלקים, שאפשר לדלג ביניהם לפי העניין:
חלק א' עלייתה ונפילתה של מדינת הרווחה המערבית, ומה היה מקולקל בגרסה הישראלית שלה.
חלק ב' המהפיכה הניאוליברלית החשאית ששינתה את חיינו בלי היכר, הפקירה דור שלם של צעירים לגורלם, אבל בכלל לא ידענו עליה.
חלק ג' האינתפידה של דור הז' מסתיים באופטימיות: איזה מדינה צריך וחייב דור הז' לדרוש ומה צריך לעשות כדי להגיע אליה.
חלק א' עלייתה ונפילתה של מדינת הרווחה המודרנית
ובכן, סיפורנו מתחיל עם עלייתה של "מדינת הרווחה המודרנית", המודל הראשי של המדינה במערב אירופה מסוף מלחמת העולם השניה ועד תחילת שנות השמונים.
למדינת הרווחה יש היום שם רע. לחלק זה נשמע כמו "מדינת סעד". אחרים יורקים על הרצפה ואומרים שזו היתה מדינה סוציאליסטית או קומוניסטית. חלק חושבים על בירוקרטיה וחוסר יעילות. אבל האמת שהיא היתה הרבה יותר מזה. היתה מגולמת בה תפיסה ערכית על מהותה ותפקידה של המדינה. בגדול – להיות אחראית על החברה, כלומר על כולנו. מדינת הרווחה המודרנית היה שם קוד למדינה שרואה את עיקר מטרתה ואחריותה במימוש הטוב המשותף של כלל החברה ורבדיה. היא עשתה זאת על ידי מעורבות גדולה בכלכלה. היא לא רק שלטה בכלכלה והיתה בבעלות על חלקים גדולים ממנה, אלא היא גם חילקה מחדש את הפירות שלה בצורה שנועדה לממש סדרה של ערכים חברתיים:
את ערך הסולידריות והערבות ההדדית מדינת הרווחה מגשימה דרך מימון סדרה של רשתות בטחון שמוודאות שמי שלא שפר מזלו – כי הוא מוגבל בגופו, או שאיבד את פרנסתו, או כי הזדקן ואינו יכול לעבוד יותר, או שבשל נסיבות חייו מתקשה לפרנס את עצמו, או שחווה אסון ואיבד מבני משפחתו – כל אלה יוכלו להמשיך להתקיים ברמת כבוד אדם מינימלית ולא יאבדו את כל עולמם. את רשתות הבטחון היא מימנה דרך מיסים פרוגרסיביים – מי שששפר מזלו ועשה הרבה כסף שילם גם הרבה מיסים, לעיתים גם 70% ו 80% על מנת להחזיר לחברה שהעתירה עליו ממשאביה.
את ערך השוויון הגשימה המדינה דרך שימוש בפירות הכלכלה על מנת ליצור נגישות שווה למשאבים החברתיים הבסיסיים להם זכאי כל אזרח – חינוך, בריאות, בטחון אישי, קורת גג, עבודה מפרנסת.
את ערך האדם העובד מדינת הרווחה הגשימה דרך מערכת הגנות על הדבר החשוב ביותר לאדם, הבטחון התעסוקתי שלו. המדינה לא ראתה בארגוני העבודה רק מכונה לעשיית רווח והון, אלא בראש וראשונה אתר לשגשוג של האדם העובד – הארגונים נועדו לתת לאנשים פרנסה, עניין, שייכות, ובעיקר בטחון ויציבות בחיים – הדבר שכולנו רוצים יותר מכל. הכח הגדול של איגודי העובדים, כמו גם תנאי העבודה שהמדינה חוקקה תמכו יותר מכל בבטחון וביציבות של אנשים בעבודה.
ואת ערך התרומה לכלל הגשימה המדינה דרך מה שנקרא "משטר אזרחות רפובליקאי". בתמורה לאחריות המלאה של המדינה על החברה, דרשה המדינה תמורה הולמת. האזרח במדינה לא נתפס כקליינט במלון הזכאי לשירות לקוחות אלא כאזרח שבתמורה לכל הטוב שמרעיפה עליו המדינה גם נותן בחזרה: משתתף, תורם וממלא את חובותיו כלפי "הטוב המשותף".
בשיאו של עידן מדינת הרווחה הקפיטליזם עדיין חי ונשם, אבל לא היה זה הקפיטליזם הפראי והחזירי של סוף המאה ה 19, אלא קפיטליזם מאורגן ושיתופי. את המשק ניהלו שלושה שחקנים גדולים וחזקים שעיצבו ביחד את המשטר הכלכלי – המדינה, המעסיקים, ומעמד העובדים המאורגן.
פה זה לא אירופה - הצד האפל של מדינת הרווחה הישראלית
מדינת רווחה במעמד צד אחד
מובן שמדינת הרווחה המודרנית, גם בשיאה, לא היתה אוטופית כפי שהיא נשמעת. במיוחד לא אצלנו.
במדינת ישראל קמה מדינת רווחה על דקדוקיה. זה כמובן התאים לדגם הראשי של המדינה שלאחר מלחמת העולם השניה, ובוודאי התאים לפרוייקט בינוי המדינה שאותו יכולה לנהל רק מדינה על כל סמכותה ומשאביה. זה כמובן גם התאים לסוציאליזם בנוסח הציוני שייצגו מפלגות כמו מפא"י ומפ"ם שביחד זכו ל 65 מנדטים בבחירות הראשונות ב 1949.
אבל פה זה לא אירופה. מודל מדינת הרווחה מבוסס על הסוציאל-דמוקרטיה האירופאית ועל דימוי החברה המעמדית מבית מדרשו של מרקס. לעומת זאת, החברה שהתגבשה בארץ ציון מעולם לא היתה חברה מעמדית אלא חברה אתנית. היא תמיד היתה חברת רב זהות: חברה שאינה משקפת יחסי כח בין הון לבין פרולטריון, אלא יחסי כח בין רשתות מוסדיות של מהגרים מאירופה וילידים בני המקום.
בן גוריון התיימר להקים את מדינת ישראל כמדינה ממלכתית. הוא הציג את המדינה הממלכתית כמדינה שהיא ישות נייטרלית ואובייקטיבית הנמצאת מעל ומעבר למחלוקות ולקונפליקטים בין הזהויות, ואף מווסתת ומסדירה את הקונפליקטים ביניהן. בפועל בגלל כח היתר של זהות תנועת הפועלים, היתה זו מדינה ממלכתית במעמד צד אחד, שעבדה בשביל צד אחד. היא כלל לא עסקה בהשוואה והסדרת קונפליקטים בין המעמדות, כי כל המעמדות היו מגולמים בזהות המדינה עצמה: המעסיקים, הפרולטריון והמדינה, היו שלושה צדדים של אותה מטבע- תנועת הפועלים הציונית.
לכן מדינת הרווחה הישראלית, למרות שכללה את מרבית הפרקטיקות השלטוניות של מדינת הרווחה האירופאית, מעולם לא הגשימה את הערכים שלשמם היא נועדה – סולידריות, ערבות הדדית, שוויון חברתי, והשתתפות שווה בתרומה לטוב המשותף. כל הערכים הללו הוגשמו בתוך הרשת המוסדית של זהות "תנועת הפועלים". שאר הזהויות האשכנזיות נהנו מהפרקטיקות של מדינת הרווחה שהפכה למכשיר למימון הרשתות המוסדיות המבודלות שלהם, אבל לא היה להם חלק בה. הם לא קבעו ולא השתתפו בקביעת דרכה, אופיה והערכים החברתיים אותם שירתה.
מדינה במעמד צד אחד
את המחיר האמיתי על מדינת הרווחה במעמד צד אחד שילמו קהילות המהגרים מארצות ערב. מצד אחד הכח, העוצמה והיכולת הארגונית של המדינה היא שאפשרה להם להגר מארצות ערב לארץ ישראל. עבור חלקם היתה זו הגשמת חלום דורות, עבור אחרים היה זה כורח שהקמת המדינה יצר. רבים מהם נהנו מההגנה, מהשרותים החברתיים ומרשתות הבטחון שהעניקה להם מדינת מפא"י. אבל מה שבטוח הוא שחלקם הגדול חוו אותה כדיכוי עמוק ויסודי.
המדינה היתה עבורם רשת מוסדית של זהות חברתית אחרת ומתנשאת, שריסקה וביטלה את הרשתות המוסדיות האנדמיות שלהם. המדינה מצד אחד לא אפשרה להם להנטע באדמת הארץ כפי שהתאפשר לקהילות האירופאיות, ומצד שני, היא לא אפשרה להם להפוך לשותפים למדינת הרווחה, כלומר לקחת חלק בעיצוב אופיה וערכיה, ובוודאי שלא להנות בצורה שווה מפירות הכלכלה. מדינת הרווחה הפועלית בנתה עבור רובם רשתות מוסדיות מוחלשות, מודרות ממוקדי הכח, מועטות משאבים, שכולן היו תלויות במדינת הרווחה לקיומן.
במקום להיות שותפים במדינה הם הפכו ללקוחות, למטופלים, לאובייקטים לתוכניות ולארגון של המדינה. יחסי הכח בישראל מעולם לא היו יחסים בין הון לפרולטריון אלא בין מדינת תנועת הפועלים הישראלית, לבין יהודים יוצאי ארצות ערב, אה כן, וגם הערבים.
כך או כך לקראת אמצע-סוף שנות השבעים קרסו במקביל ובו זמנית מדינת הפועלים הישראלית, ומדינת הרווחה האירופאית. הסיבות לקריסה היו רבות. בין השאר: משבר האנרגיה הגדול שלאחר מלחמת יום הכיפורים, משבר האינפלציה של שנות השבעים. בירוקרטיזציה וחוסר יעילות של המדינה. וכח מופרז לעבודה המאורגנת שהביאו לריבוי שביתות, וכמובן התנגדות גדולה למערכת רשתות הבטחון לחלשים מצד אלה שנאלצו לשלם עבורם במיסוי גבוה, ולא הבינו למה.
מה שבא במקומם היה קודר ומנוכר אף יותר.
חלק ב' - ההפיכה שלא היה לה שם
את אידאולוגיית מדינת הרווחה, החליפה אידאולוגיה אחרת, ישנה ומוכרת – האידאולוגיה של היד הנעלמה הליברלית. היא חזרה וקנתה לה שביתה בעיקר בבריטניה וארצות הברית, וביחד עם הגלובליזציה הביאה את העולם לעידן חדש ואחר ביחס בין המדינה לחברה - העידן הניאו-ליברלי.
בבסיס המהפיכה הניאו ליברלית עמדה האידאולוגיה שאומרת שאל לה למדינה להיות מעורבת בכלכלה בכלל. זאת למעט ויסות המשק על ידי שליטה בכמות הכסף של הבנק המרכזי. את האידאולוגיה הזאת קידם במרץ הכלכלן המפורסם מילטון פרידמן, אבי אסכולת המונטריזם, שקידם אג'נדה של יציאה מוחלטת של המדינה מהכלכלה, והפקרת הכלכלה כמו גם הפירות שלה לידיהם של בעלי ההון, סליחה, "כוחות השוק החופשי". הוא אפילו ביקר בישראל בשנת 1977 והרצה משנתו בפני שמחה ארליך, שר האוצר.
האידאולוגיה הזאת הפכה לסדרה אופיינית של מהלכים כלכליים:
דה רגולציה – הקטנת הרגולציה הממשלתית על עסקים, הסרת מגבלות בין השאר על שווקים פיננסיים, תקשורת ואנרגיה.
הפרטה מסיבית של שירותים, נכסים ומשאבים כלכליים שהיו בבעלות המדינה ועברו לידיים פרטיות.
סחר חופשי – הורדת מכסים, מכסות, סובסידיות, שערי מטבע, וחסמים אחרים שנועדו להגן על הכלכלות המקומיות.
הורדה בנטל המיסים על חברות ועסקים ואינדבידואלים בעיקר בעלי ההכנסות הגבוהות.
החלשת ההגנות על בטחון העובדים והעובדות על ידי החלשת איגודי העובדים ומיסוד סידורי העסקה גמישים אשר מקטינים את מחוייבות הארגון כלפי העובד– העסקה קבלנית, מיקורי חוץ, עבודה עונתית, עבודה חלקית, עבודה פרילנסרית וכיו"ב.
קיצוץ ההוצאה הציבורית - החלשה ורידוד למינימום של שרותים חברתיים מטעם המדינה ושל רשתות הבטחון למוחלשים; קיצוץ שיעור המועסקים ישירות בשירות הציבורי. יציאת המדינה מהשוק – המדינה אינה מעורבת ומשפיעה על מחירי המוצרים והשרותים החיוניים ומשאירה אותם לכוחות השוק החופשי. זאת למעט שליטה באינפלציה וביוקר המחיה דרך התערבות בשערי ריבית בלבד.
כלכלה משגשגת חברה מתפוררת
מקובל לסמן את תחילת העידן הניאו-ליברלי עם עלייתם של רייגן ותאצ'ר לשלטון. לא כל המדינות פעלו לפי שבעת הפרקטיקות הכלכליות הניאו ליברליות במידה שווה. ישראל נחשבת לאחת הקיצוניות באימוץ שלהם, החל מהתוכנית לייצוב המשק באמצע שנות השמונים.
יש מחלוקת גדולה בשאלת ההצלחה הכלכלית של הניאו-ליברליזם בישראל. יש הטוענים כי הוא היה בלתי נמנע, כי לא ניתן היה לקיים כלכלה שאינה ניאו ליברלית בתוך הגלובליזציה והשליטה של המוסדות הפיננסיים הבין לאומיים בכלכלות, וכי כלכלת ישראל איתנה וחזקה בזכות המשטר הכלכלי הניאו ליברלי. התוצר לנפש בישראל הוא בין עשרים הראשונים בעולם, ודרוגי האשראי המבטאים אמון בכלכלה הישראלית גם הם גבוהים.
עם זאת, יש הבדל גדול בין כלכלה משגשגת לחברה משגשגת. בישראל – המחיר של הניאוליברליזם הכלכלי הוא התפוררות חברתית. זה מה שקורה כאשר הפרקטיקה הכלכלית הופכת לאידאולוגיה חברתית. הנסיגה הכלכלית של המדינה מהשוק היא גם נסיגה ערכית של המדינה מהחברה. במילים פשוטות – הניאו ליברליזם הפך מתאוריה כלכלית למערכת ערכים חברתית. ממדינה המחוייבת לקיים ערכים של סולידריות, ערבות הדדית, שוויון הזדמנויות, ותרומה לכלל, הפכה הרשת המוסדית של המדינה לרשת המקיימת באופן מעשי ערך אחד בלבד – ערך התחרות החופשית, או במילים יותר אמיתיות – רווח לבעלי המניות. המדינה הפקירה את החברה לערכי השוק החופשי.
יותר מכך, האידאולוגיה הניאו ליברלית בזה למדינה. היא כלל אינה רואה אותה כבעלת אחריות על החברה וכסוכנות החברתית שמקדמת את הטוב המשותף. זה בא לידי ביטוי בכך שאחת הפרקטיקות המוצהרות של הניאוליברליזם היא רידוד והחלשת יכולת התכנון, הארגון והביצוע של המדינה, כך שהיא הופכת לרופסת ובלתי יעילה, דבר שמצדיק בתורו עוד ועוד הפרטה.
יש רק בעיה אחת. כל זה לא מתאים בכלל לתנאים והנסיבות המיוחדים של המפעל הציוני בארץ ישראל. אנחנו חברה שמתמודדת עם אתגרים קולקטיביים מורכבים מאד. ראשית, אנחנו חברת- רב זהות רווית קונפליקטים ואי שוויון. זה מחייב מעורבות של המדינה לוויסות הקונפליקטים על ידי צדק חלוקתי והשקעת משאבים לאומית לצמצום אי השוויון. שנית, אנחנו מדינה המנסה לקיים ריבונות חד לאומית בטריטוריה דו לאומית, ובסביבה גיאו פוליטית רוויית סכנות. זה דורש מדינה המעודדת התגייסות, שיתוף פעולה, לכידות תפקודית בין הזהויות, וערכים של סולידריות, ערבות הדדית, ותרומה לכלל. זה לא כל כך מסתדר עם מערכת ערכים של כל אחד לעצמו, שבה שורת רווח היא המטרה שמקדשת כל אמצעי. זה גם לא מסתדר עם מדינה חסרת יכולות תכנון, ארגון, גיוס, והתארגנות.
ד
דור הז' משלמים את המחיר
הניאוליברליזם ה(לא) ערכי הביא להתפוררות חברתית רב מימדית. סובלים ממנה בעיקר צעירי וצעירות דור הז'. נגזר עליהם לנסות להתמודד עם אתגרי ההתבססות בחיים בתנאים גרועים מאד אשר יצרה להם ההפקרה של המדינה:
הם מנסים להשתלב בשוק עבודה מנוכר, עויין ולא בטוח שבו הם כעובדים מהווים נטל על הארגון שבתורו מנסה להקטין את העלות שלהם על ידי סידורי עבודה רעועים, שדורשים מהם מחוייבות מלאה והשקעה אין סופית, אך זו אינה מתוגמלת בשום מחוייבות של הארגון להם לרווחתם או לעתידם.
הם יקדישו את מירב המשאבים הכלכליים שיצברו שלהם לרכישת קורת גג, זכות אזרחית בסיסית, בתשתיות מתפוררות וירודות שדומות לאלה שהחרבנו בעזה, אך במחירים של מנהטן.
הם בילו תריסר שנים במערכת חינוך סתמית ומיושנת, אשר היתה עסוקה בלהדיר את רובם מהון אנושי בר המרה, כלומר מכיתת המצויינות, ששמורה רק לאלה שלא באמת צריכים את מערכת החינוך כדי לרכוש הון אנושי.
הם משלמים ממיטב כספם (או יותר נכון כספי הוריהם) למערכת השכלה גבוה שברובה מקנה להם מקצועות סרק שבהם לעולם לא יעבדו, או שיעבדו בשכר נמוך שאינו מאפשר קיום בכבוד.
הם יחיו ויגדלו את ילדיהם כאשר הם חשופים לאלימות מסוגים שונים במרחב הציבורי ללא נוכחות או הגנה של רשויות אכיפת חוק.
הם ינסו לממש את חופש התנועה המרחבי שלהם בטבעת של חנק תחבורתי, שנוצר כתוצאה מכך שהמדינה מעמיסה על התשתיות המפגרות ממילא 300 אלף מכוניות חדשות בשנה כדי להרוויח יותר מ 50 מיליארד שקל במיסים.
הם ישלמו ממיטב כספם, חמישה אחוז משכרם, למערכת בריאות אשר יש בה הכל על הנייר, אך בשעת מכאוב וצרה יאלצו לשלם עוד הרבה כדי לזכות בטיפול הולם ברמה סבירה במערכת הרפואה הפרטית.
וכאשר, חס ושלום, יזדקקו לעזרה, לחמלה, לתמיכה או לצדק חברתי, על מנת להתקיים בכבוד, יאלצו להנות מחסדיהם של ארגונים ועמותות חברה אזרחית, דלי משאבים וחסרי סמכות וכח אמיתי לשנות את המציאות, ואשר בעצמם מקבצים נדבות מבעלי הון כדי להתקיים.
והכי גרוע, יאלצו להקריב את זמנם, מרצם ואפילו חייהם להגנה על מדינה אשר אינה עושה דבר בכדי להבטיח את בטחונם ואת עתידם כאזרחים במדינה ריבונית. הם יחיו את חייהם על קרח דק -תחת החרדה ואי הוודאות של האיום הקיומי המוחשי, כמו גם תחת איומים של קטסטרופות גלובליות - מהאיום משבר האקלים ועד מלחמות עולם חדשות.
הדור העיוור
האפקטים של המדינה הניאו ליברלית כמובן משתבררים בצורה שונה בתוך רשתות הזהות השונות. למרות זאת, יש מכנה משותף אחד לכולם: דור הז' הוא דור שמרומה על ידי המדינה. המדינה מסממת אותם בתרבות צרכנית אשר מעודדת אותם למצוא את המשמעות של החיים בצריכה בלתי פוסקת של מוצרים. המדינה גם מטמטמת אותם בעזרת מערכת פוליטית הדומה יותר לתוכנית ראליטי, המעסיקה אותם בלהט במלחמות זהות סימבוליות, שנאות ורגשות, ומעוורת אותם מלראות את האמת על החיים שלהם, מפחד פן יתקוממו. הערך היחיד שמקנה להם מערכת החינוך היא ערך הקונפורמיות וההליכה בתלם שאינו מוביל לשום מקום.
כך יוצא כי מרביתם עיוורים למצבם העגום. הם כלל אינם יודעים על המהפכות הגדולות שחלו בתפקיד המדינה בחייהם. הם אינם מכירים את המילים מדינת רווחה או מדינה ניאוליברלית. אין להם מושג איך סיסמאות ריקות כמו סולידריות, ערבות הדדית, שוויון, ותרומה לכלל, יכולים לקרום עור וגידים בחיים שלהם, אם המדינה היתה אחרת. ובוודאי מעולם לא נשאלו לדעתם או כיצד היו רוצים לראות את תפקיד המדינה ביחס לחייהם.
הם כלל אינם יודעים כי המדינה יכולה וצריכה להפעיל את כוחה, משאביה וסמכותה על מנת לתת להם עתיד טוב והוגן יותר בכל אחד משמונת הסעיפים. בקלות. במקום זה המדינה מחנכת אותם רק לתת, להקריב, לעבוד קשה, למענה, אך אינה נוקפת אצבע בכדי להבטיח להם את הצרכים הבסיסיים ביותר כחברים בחברת בני אדם – כיוון, בטחון קיומי ביחס לעתיד, שייכות, והשפעה על המציאות שבה הם חיים.
חלק ג' - דור הז' רוצים את המדינה שלהם בחזרה
ברור אם כן שהמודל הניאו ליברלי היה עוד דוגמא לחיקוי בלתי מבוקר ובלתי מתאים של פרקטיקות מדינתיות ומשטריות ממדינות אחרות. ברור שהוא היה הרסני לחברה הישראלית. הוא בעיקר הביא להפקרה של דור שלם של ישראלים צעירים לכוחות השוק הציניים שלעולם יתמכו בערך "רווח לבעלי המניות" ולא בערך "חיים הוגנים וטובים לאזרחי המדינה".
גרוע מכך, ההפיכה הניאו ליברלית נכפתה על אזרחי ישראל בצורה לא דמוקרטית. מעולם היא לא היתה נושא הנתון בדיון ציבורי, אלא הוחדרה כמובן מאליו על ידי הממסדים הכלכליים והאקדמיה. בשנת 2011 דור שלם של צעירים שחוו על בשרם את ההפיכה הניאו ליברלית כלל לא ידעו לקרוא לה בשם. הם ביטאו את אי הנחת והמצוקה שלהם בסיסמאות חלולות כמו צדק חברתי, אבל הם כלל לא ידעו מה הם רוצים. לכן המחאה נוטרלה והושתקה בקלות, כמו שלוקחים סוכריה מילד.
חשוב מאד שדור הז', דור המילואימניקיות והמילאומניקים של אוקטובר 23, וגם הדור שלנו, דור ההורים שעמדנו מנגד, נדע להגיד באופן ברור למה אנחנו מצפים ומה אנחנו רוצים מהרשת המוסדית הנקראת מדינה. ברור שאנחנו לא רוצים יותר מדינה ניאו ליברלית – ראינו לאן זה הביא אותנו. מצד שני, גם מדינת הרווחה במעמד צד (זהות) אחד, כפי שהתפתחה בישראל היתה הרסנית לא פחות. ברור כי מדינת הרווחה הקלאסית, גם במיטבה, היא דבר שהיה ואיננו עוד, שכן התנאים החברתיים והכלכליים השתנו לחלוטין ולא ניתן לחזור אליה.
מה אנחנו רוצות ורוצים מהמדינה?
מה כן רוצים ורוצות? בעיקר שתחזור לאחריות שלה על הטוב המשותף החברתי. שתחזור לאחריות החברתית שלה. שתממש את אחריותה לקדם מטרות חברתיות משותפות. שתהיה מחוייבת להשתמש בכל סמכותה, כוחה, משאביה, מגנוניה הארגונים על מנת לפתור בעיות ומשברים משותפים, ובעיקר להבטיח לכל האזרחים מכל הזהויות את הזכויות החברתיות שלהם:
לחיות בבטחון קיומי – כלומר לשמור על ריבונות המדינה.
לחיות בבטחון פיזי – להגן עליו מפני אלימות – בבית, ברחוב, במרחב הציבורי, במוסדות העבודה.
לחיות בבטחון בריאותי – להעמיד לרשותנו מערכת בריאות שמטפלת בנו כאשר אנחנו חולים, ביעילות, במהירות, בפשטות ובעיקר – בחמלה.
להיות בעלי הון אנושי – להעמיד לרשותנו מערכת חינוך שמקנה לנו את הכלים והיכולות להיות אזררחים תורמים ומתפקדים הן במרחב הפרטי, בקהילות שלנו, ובמוסדות שוק העבודה.
לחיות בבטחון תעסוקתי – להעמיד לרשותנו מערכת של ארגונים ומוסדות עבודה המבטיחים לאדם העובד אופק יציב וברור של עבודה מפרנסת בכבוד, ומספקים לו תחושת שייכות, עניין והגשמה עצמית.
לחיות בבטחון חברתי - לחיות בחברה המבוססת על שיתוף פעולה, ערבות הדדית, סולידריות, עזרה הדדית. לבסס את תחושת הבטחון של כל אזרח שאם יפול יש לו על מי לסמוך, ושבכל נסיבות חיים אליהם יקלע תמיד יוכל להתקיים בכבוד: לעת זקנה, אם איתרע מזלו והוא מוגבל באיזה שהיא צורה, או אם איבד את פרנסתו, ומתקשה לפרנס את משפחתו.
לחיות בבטחון תשתיתי – לחיות בחברה המספקת המספקת לכולם קורת גג במחיר שווה לכל נפש, סביבות מגורים נאותות ואנושיות, תשתיות המאפשרות תנועה חופשית וקלה במרחב, נגישות קלה וזמינה לשרותים ציבוריים מפותחים – פנאי, ספורט, תרבות, מסחר וכיוב.
לחיות בבטחון זהותי – לחיות בחברה שבה הזהות שלי אינה חשופה לאלימות, הפחתה, השפלה, הדרה בשוק העבודה. לחיות בחברה שבה הזהות שלי זוכה לנתח צודק והוגן מעוגת המשאבים הלאומית לצורך קיום אורח חייה היחודי. לחיות בתחושת שייכות לחברה המקבלת את הזהות שלי כשווה במשקלה ובתרומתה בתהליכים המעצבים את המציאות המשותפת.
לחיות בבטחון תפקודי: בעת משבר חברתי אקוטי (כגון מלחמה או אסון טבע), או כרוני (כגון משבר הדיור, התחבורה, האלימות, יוקר המחיה) מכל סוג, לסמוך על המדינה שתדע לתכנן, להתארגן, ולגייס את הסמכות והמשאבים שלה על מנת להתמודד ולפתור ביעילות את המשבר.
המבנה והפרקטיקה של המדינה
חישבו על המדינה כתאגיד אשר כל אזרחי המדינה חברים בדירקטוריון (ממשלה) שלו. הדירקטוריון מתווה את המדיניות של התאגיד. המטרות שלו ברורות וכתובות היטב בחוקה ובספר החוקים. ברור גם חובת התאגיד להשתמש בכל סמכותה, משאביה, מנגנוני התכנון שלה, וכושר הביצוע, לצורך הגשמת המטרות הכתובות בחוקה.
איזה מבנה ארגוני מתאים לתאגיד כזה?
דבר אחד בטוח, לא המבנה הנוכחי. כולם מבינים שהמבנה הארגוני של המדינה הוא מבנה כאוטי. הוא בנוי משכבות ארכיאולוגיות שגיבבו פוליטיקאים בתקופות שונות כדי לפתור לעצמם בעיות קואליציוניות. עוד אחת מהמורשות הרעות של דמוקרטיית הרוב המכריע.
ברור כי התרופה היחידה למדינה היא לסגור הכל ולהקים מחדש, בדיוק כפי שנעשה עם רשות השידור ז"ל. מעבר לכך, כל מבנה שמשרת בצורה יעילה את ט' המטרות, ויעשה את העבודה יהיה קביל.
ברור גם כי הפרקטיקה הכלכלית של המדינה לא צריכות לשקף אידאולוגיה ניאו ליברלית או אידאולוגיה סוציאל דמוקרטית. מדינה לא צריכה לשקף גם אף אידאולוגיה של קבוצת זהות כל שהיא. היא צריכה לשקף אידאולוגיה פרגמטית – מה שעובד ומשיג את המטרות. לכן אפשר להשתמש בסל כלים רחב – במיסים גבוהים או נמוכים, בבעלות ממשלתית או בהפרטה, בסובסדיות או בדה-רגולציה, בהעסקת מדינה או במיקור חוץ – כל זמן שהכלים הללו משרתים את המטרות החברתיות ולא הופכים להיות בעצמם מטרה.
זאת גם הסיבה לכך שיש גם לבצע הפרדה מוחלטת בין תאגיד המדינה לבין הדרג הפוליטי. התאגיד צריך להיות מקצועי מכף רגל ועד ראש. התאגיד כפוף לדרג פוליטי כפי שמנכ"לים או הנהלות כפופים לדירקטוריון – לצורך התווית מדיניות, יעדים, ובקרה. לא בטוח כי יש צורך בשרים שישבו ויפריעו במשרדים עצמם.
רצוי גם לא לבלבל בין מדינה מעורבת ואחראית לבין מה שמכונה אטטיזם (מדינתות). הכוונה היא למדינה ריכוזית, השולטת באופן מוחלט בכלכלה ובחברה, ובכל היבט בחיי הפרט. זו היתה מדינת הרווחה הישראלית תוצרת תנועת הפועלים. גם צורה ריכוזית זו של מדינה אינה מתאימה לחברת רב זהות. המבנה של תאגיד המדינה חייב להיות מבנה מבוזר. יותר מכך, הביזור חייב להיות ביזור כפול: מה שלזהויות (שרותים ציבוריים שעניינים הוא אורח חיים ותרבות) לזהויות, ומה שלשלטון האיזורי (ניהול כלכלי של תשתיות ומוסדות של המרחב הציבורי המשותף) לשלטון האיזורי. המדינה הפדרלית, צריכה להיות בעיקר מטה לקביעת סטנדרטים ומבחני תמיכה למימון השרותים המבוזרים, לקביעת המדיניות הכלכלית הלאומית, מדיניות הבטחון הלאומי, מדיניות יחסי החוץ, כמו גם לתחזק את המוסדות המדינתיים המשותפים, כגון צבא, משטרה, שירות החוץ, ונכסים בבעלות המדינה כגון נמלים, חברת החשמל, ושדות התעופה.
להצביע למה שחשוב, לא למי שצריך
בסדרת הדיסטופיה הציונית ראינו כיצד המבנה המשטרי הדמוקרטי בישראל, דמוקרטיית הרוב המכריע, הוא מבנה רעיל, שאינו מתאים תנאים שלנו כחברה וכמדינה. אחד מפירות הבאושים הגדולים שלו, הוא שבזמן שהזהויות היו עסוקות בקטטות פוליטיות התגנבה בדרך האחורית האידאולוגיה הניאוליברלית והשתלטה על המוסד החשוב והגורלי בחיינו – המדינה. זו בתורה המשיכה לגבות את החובות מהאזרחים והאזרחיות אך הלכה ותהפוררה במובן של התמורה והאחריות שלה על החברה.
אסור שבבחירות הקרובות נתדרדר בחזרה למבנה המשטרי הישן. שיטת הרוב המכריע פשטה את הרגל, והיא תוביל אותנו רק לפירוד. במקביל ולא פחות חשוב, אסור לחזור גם למודל ה(אין) מדינה הישן. ברור כי הכח הפוליטי החדש, המציע חלופה אמיתית לעתידה של מדינת ישראל חייב להציע לא רק מודל דמוקרטי חדש המתאים לחברת רב-זהות, אלא גם מודל חדש לרשת המוסדית שנקראת מדינה. היא חשובה, והיא גורלית, ובלי שנשקם אותה, וניקח עליה בעלות דמוקרטית – יקרוס עלינו עמוד התווך השני של המפעל הציוני.
Comments