אם קראתם את החלקים הקודמים בוודאי הבנתם את הדיאגנוזה והפרוגנוזה הסוציולוגית של המשבר הגדול, הדיסטופי, שבו ישראל נמצאת. אפשר לסכם את זה בכמה נקודות פשוטות:
השביעי באוקטובר חשף כי המפעל הציוני נמצא במצב של קריסה מתקדמת של ארבעת מוסדות היסוד עליהם נשען קיומה של מדינת ישראל: המשטר הדמוקרטי, מוסדות המדינה, דוקטרינת ההגנה, ואסטרטגיית ההישרדות הגיאו פוליטית. קריסת מוסדות היסוד חושפת את מדינת ישראל לסכנה קיומית מוחשית. להרחבה ראו הדיסטופיה #1 סימנים של קריסה מתקדמת.
כדי לשרוד את המשבר הגדול, וכדי להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל אנחנו חייבים וחייבות להכנס באופן מיידי לפרוייקט פינוי בינוי יסודי של כל ארבעת מוסדות התווך הללו, כולם ביחד וכל אחד לחוד.
החסם הגדול העומד ביננו לבין פרוייקט ההצלה והשיקום הגדול הוא המבנה המשטרי הדמוקרטי שלנו. הדמוקרטיה הישראלית עובדת על קוד הפעלה המבוסס על עקרון הכרעת הרוב, שאינו מתאים לחברת רב-זהות כמו החברה הישראלית. המבנה המשטרי הזה אחראי להיסטוריה כוחנית ואלימה של יחסים בין הזהויות הפוליטיות בישראל ולשיתוק היכולת של מדינת ישראל להתמודד עם אתגרי היסוד שלה. זו בעיית השורש, הפתולוגיה, העומדת בבסיס ההתפוררות של המערכת הפוליטית המשטרית. להרחבה ראו הדיסטופיה #2 מעולם לא היינו עם אחד.
הדרך היחידה לשיקום תפקודי של המבנה המשטרי של ישראל היא למחוק את מערכת ההפעלה הקיימת הפועלת לפי קוד ההכרעה, ולהתקין במקומה מערכת הפעלה חדשה היכולה לשאת על גבה את מלאכת השיקום.
לא מדובר על מהפך שלטוני, אלא על מהפיכה משטרית עמוקה. לא שיפוץ אלא החלפת המערכת כולה בדגם אחר. המערכת הקיימת אינה ניתנת לשיקום. דמוקרטיית ההכרעה אינה מתאימה לדמוקרטיות בעידן הגלובליזציה והסייבר והיא קורסת בקול תרועה רמה גם ברוב מדינות המערב.
יש בהחלט מודל משטרי דמוקרטי, אחר לגמרי, שכן מתאים למדינת ישראל ויכול לשאת על גבו את הדרך להגשמת חזון הציונות, כפי שנקבע בקונגרס הציוני ב 1904 - "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", פורח, בטוח, משגשג, וטוב לכל הזהויות השוכנות בו.
למודל הזה קראנו "דמוקרטיית לכידות תפקודית". זה מבנה משטרי דמוקרטי אשר מטרתו אינה להסדיר כללי תחרות בין זהויות פוליטיות על השלטון, אלא להסדיר כללי שיתוף פעולה ושותפות של כל הזהויות בשלטון. ראו בהרחבה הדיסטופיה #3 לכידות תפקודית בחברה מתפוררת.
משטר "דמוקרטיית הלכידות" נשען על חוקה, מערכת הפעלה, המבטיחה את התנאים הבאים:
החוקה מבטחת את האינטרסים המוסדיים של כל אחת מהזהויות, ומוודא כי הם מנוהלים אוטונומית ולפי דרכה (תחת מגבלות שלטון החוק)[1].
החוקה מגבילה את המוסדות המכוננים (כנסת וממשלה, להלן המוסדות הפדרליים) לניהול ושליטה על טווח צר של בעיות ומטרות המשותפות לכל הזהויות, ולבעלות על מוסדות וארגונים לאומיים המשותפים לכל הזהויות[2].
החוקה מגדירה את כל הזהויות כשותפות קבועות ובלתי מותנות במוסדות המכוננים הפדרליים (ולא רק זהויות בעלות רוב דמוגרפי)[3]. הזהויות מיוצגות במוסדות המכוננים על סמך בחירות חופשיות בהם בוחרים האזרחים את הנציגים המייצגים את זהותם[4]. הממשלה כוללת מספר מושבים קבוע השמור לנציגי כל הזהויות הנבחרות.[5]
כללי ההכרעה בהגשמת מטרות לאומיות ובפתרון בעיות המשותפות הם לפי הסכמה ולא לפי רוב דמוגרפי[6] .
החוקה מגדירה הפרדה תפקודית בין המוסדות המכוננים לבין הזרוע המבצעת (הרשת המוסדית של המדינה). המדינה היא תאגיד מוסדות מקצועיים הפועלים להגשים את המדיניות והיעדים שמתווים להם המוסדות המכוננים בחקיקה או בהחלטות ממשלה. חובות המדינה כלפי האזרחים מוגדרים בחוקה.
החוקה מגדירה גם הפרדה תפקודית בין מוסדות המדינה הפדרלית לבין מוסדות השלטון המחוזי תוך ביזור מרבית אמצעי היצור הכלכליים לרמה המחוזית[7].
בית המשפט העליון הופך להיות בית משפט לענייני חוקה. הוא כולל נציגות מובטחת לכל הזהויות. תפקידו להכריע במידת ההתאמה של החוקים לחוקה, להגן על זכויות של יחידים וזהויות הנפגעים מהחלטות הרשויות, ולהכריע במחלוקות שאינן נפתרות בשיטת ההסכמה, אך דורשות פתרון.
אלו הדיאגונזה והפרוגנוזה של המשבר הגדול של הציונות. ברור לי שאם לא ניפטר מהמודל הישן היום, אנחנו עומדים בפני קריסה מהירה של המפעל הציוני לתוך עצמו. אני מרגיש כמו מהנדס שבא ואומר לדיירים בשיכון מתפורר ומתקלף, עם ריח שתן חתולים בחצר, שימיו של השיכון קצרים, ויש סכנה ברורה ומוחשית שהוא יקרוס על ראשם, ומציע להם במקומו בניין חדש שבונים ליד, אומנם רב קומות, אבל יציב ובטוח, עם ממדים ושלוש מעליות, וחניה תת קרקעית. לי זה נשמע מאד פשוט, ברור, אולי אפילו מובן מאליו.
מסתבר שרק לי.
מאז שאנחנו מדברים על זה[8], לא היה אחד שאמר, וואלה, נכון, זאת הדרך.
יותר נכון, כולם מסכימים עם הדיאגנוזה – החברה הישראלית מפוררת, מפולגת, מסוכסכת, לא ברמת חיי היום יום אלא ברמת המערכת הפוליטית. כולם מסכימים שהמערכת דפוקה ורקובה. כולם מסכימים שמה שנחוץ לנו עכשיו זה אחדות והסכמה. כולם שונאים את השיכון המתפורר ומבינים שאין לו עתיד.
אבל כאשר מתרגמים את הקלישאות "אחדות" או "הסכמה" לפרוגנוזה, כלומר להבנה כי יש למחוק מהיסוד את המערכת הפוליטית הקיימת ולבנות במקומה פרקטיקה פוליטית חדשה, מתחיל קושי גדול. יש הרבה ספקות. יש הרבה אי אמון. זה לא נראה לאנשים מציאותי. יש שדוחים זאת על הסף ואפילו לא מנסים להבין על מה מדובר, יש שמתייאשים כבר בסעיף הראשון. חלק בכלל לא מאמינים שהדיירים יגורו ביחד בבניין כזה, חלק לא אוהבים את הצבע של הדלתות, חלק שואלים למה שלוש מעליות ולא שתיים.
האנשים כמובן לא טיפשים. יש להם סיבות מאד טובות להיות חסרי אמון וספקניים כלפי הפרוגנוזה הזאת. היא באמת רדיקלית, ומאד רחוקה מהמציאות הקיימת. אז כדי לקרב אותה למציאות ביקשנו מהרבה אנשים טובים וחכמים מכל קצווי מפת הזהויות, לעשות לפרוגנוזה מבחן ריסוק. ביקשנו שיעלו כל ספק שעולה בדעתם ביחד למודל המשטרי המוצע (גם אם הם מסכימים ומבינים אותו).
היו שלושה סוגים של ספקות וטענות כלפי מודל הלכידות המשטרית:
האם בישראל בכלל אפשרי מודל של לכידות תפקודית בין זהויות? האם מודל של לכידות תפקודית בין הזהויות יכול בכלל אי פעם להתקיים בתנאים של השנאה, העויינות, התחרות, ההיסטוריה, האינטרסים, של הזהויות בישראל? האם בחברה שלנו, עם ההיסטוריה המסוכסכת שלה, יכול בכלל להיות מצב שבו יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ?
האם מודל דמוקרטיית הלכידות עובד? האם המכונה הזאת המוצגת בסעיף שמונה אכן תביא ללכידות תפקודית משטרית, או שיש בה כשלים וסתירות פנימיות? האם התרופה תרפא את החולה או תהרוג אותו?
וספק הספקות: איך לעזאזאל עוברים ממצב א' למצב ב'? הרי כולם – הפוליטיקאים, התקשורת, וגם האדם ברחוב – מושקעים עמוקות בקוד ההכרעה, הם מכירים רק אותו, מדברים רק אותו, ומפיקים ממנו תועלת - זה המון המון כח שלא יתן לנו בחיים לעבור למשטר אחר שטוב גם לעם ולא רק לפוליטיקאים. זה כמו לשכנע מכור לעישון או לסמים קשים ללכת למוסד גמילה ולהתחיל חיים אחרים לגמרי. הוא מבין שצריך, אבל לא מסוגל.
אז במבחן הריסוק חלק א' – נראה איך לכידות תפקודית ברמת המערכת הפוליטית אפשרית גם אפשרית. הכל עניין של קוד ההפעלה. היינו כבר בסרט הזה של לכידות תפקודית ברמת המערכת הפוליטית, ויצא לא רע. רק צריך להבין את התנאים שבהם שחקנים יפעלו בלכידות למרות פערי זהות גדולים – ולמסד אותם בחוקה, כלומר בקוד הפעלה חדש.
במבחן הריסוק חלק ג' – נריץ את קוד הלכידות התפקודית וננסה לעשות לו debugging. נעשה סימולציה לתנאים שבסעיף 8, נבדוק מקרים ותגובות, וננסה לפתור אותם דרך כללי המשחק של המודל, כלומר לדייק את הקוד.
לגבי מערכת הספקות הנוגעת לאיך לגמול את הנרקומן, ואיך נגיע למהפיכה משטרית בתנאים הפוליטיים הנוכחיים שבהם קוד ההכרעה הוא כל כך חזק עד שאיש אפילו לא רואה אותו, יש לי תשובה בת מילה אחת בלבד – שיבוש. בהרבה מילים, זה יבוא בהמשך.
[1] אינטרסים מוסדיים של זהויות יוצאת מתוך העובדה כי זהויות פוליטיות, במיוחד בישראל, הן למעשה רשתות מוסדיות [ראו בהרחבה הדיסטופיה #2 מעולם לא היינו עם אחד] וכי הפוליטיקה משמשת את הזהויות להגן ולשגשג את מפעלי הזהות שלהן.
[2] כפי שלמשל מגדירה החוקה בארצות הברית
[3] שיטת ממשל זו מכונה גם Power Sharing (שותפות בכח). יש לה מגוון גרסאות שכולם בנויות על הרעיון שאין לרכז את הכח הפוליטי בידי ישות אחת, אלא ליצור מנגנונים המפזרים את הכח מצד אחד, ומוודאים כי נדרש שיתוף פעולה בין שחקנים, זהויות, ומוסדות על מנת להגיע לתוצאות פוליטיות.
[4] זאת, באופן דומה למצב היום. המערכת המפלגתית בישראל תמיד התבססה על מפלגות זהות – כלומר מפלגות המייצגות ומהוות חלק מרשתות מוסדיות של זהויות. יש לשים לב כי בשיטה זו קיים הבדל בין זהות כרשת מוסדית קיימת לבין הזדהות שהיא האופן בו הפרט משייך את עצמו לרשתות המוסדיות. בבחירות חופשיות אנשים מזהים את הזהות שאליה הם שייכים על ידי בחירת הנציגים.
[5] זאת באופן דומה למועצה הפדרלית בשוויץ הכוללת שבעה מושבים קבועים השמורים כל אחד למפלגה אחרת. ראש המועצה הוא תפקיד ייצוגי המתחלף בין המפלגות. ההחלטות מתקבלות בצורה קולקטיבית, והחברים עומדים מאחוריהם גם אם לא תמכו בהם בדיונים הפנימיים.
[6] שיטת קבלת החלטות זו ידועה גם בשם דמוקרטיית קונזנזוס Consensus Democracy. היא כוללת מגוון רחב של פרקטיקות החלטה המאלצות את השחקנים השונים לנהל מומ ולגלות גמישות והבנה הדדית על מנת הגיע לפתרון מוסכם על מרבית השחקנים המעורבים, תוך שמירה והגנה על זכויות שחקנים שאינם נמצאים בטווח ההסכמה. בין הפרקטיקות ניתן למנות:
1) רף גבוה להכרעות קריטיות או רגישות חברתית המוודא כי מירב השחקנים שותפים להכרעה.
2) זכות וטו לשחקנים חלשים במקרים מסויימים.
3) פיזור ההחלטה בין מספר מוסדות נבחרים באופן הדורש הסכמה של כולם
4) הגנה חוקתית על זהויות שנותרות מחוץ לטווח ההסכמה
5) בקרה חוקתית על סבירות וחוקיות ההחלטות בהסכמה
[7] ביזור סמכויות ואמצעי ייצור לרמת השלטון המחוזי גם הוא ביטוי לדמוקרטיית שותפות בכח. הכוח הכלכלי מבוזר לרמה המחוזית באופן המוודא צדק חלוקתי. אחד המנועים הגדולים לאי שוויון בישראל הוא הריכוז הגאוגרפי הבלתי שווה של אמצעי הייצור הכלכליים.
[8] הרבה מהחשיבה נעשתה ביחד עם יובל קרניאל ונועם מנלה, אם כי לא בהכרח מייצגת את דעתם אותה הם יודעים להביע היטב. הרבה רעיונות ומחשבות קיבלתי גם מחברים רבים אשר קראו לעומק או צפו בפאבקסט וחיוו דעתם.
Комментарии