[נכתב בהשראת דיונים עם חברי ליוזמת בארי (שם זמני) יובל קרניאל ונעם מנלה, אך לא בהכרח משקף את דעתם]
מפוליטיקה של נגד לפוליטיקה של בעד
מאורעות שנת 2023 החורבנית, ששיאם בכמעט נכבה יהודית, נגרמו על ידי מערכת פוליטית במצב של התפוררות מתקדמת אשר הקריסה ביחד איתה את עמודי התווך של המפעל הציוני כולו: המדינה, ההגנה, וההישרדות הגיאו פוליטית.
להאשים רק את ראש הממשלה המכהן בקטסטרופה זה כמו להאשים קפטן שיכור ובלתי מתפקד בטביעה של אוניה שכבר מזמן היא מלאת חורים ואיבדה את הדרך. לא יעזור להחליף את הקפטן. אם לא תעבור שיקום יסודי, האוניה הגדולה של המפעל הציוני תעלה על שרטון גם עם קפטן אחר.
יש בעיה אחת גדולה בדרך לשיקום. אנחנו לא יודעים איך. עשרים שנה של היפר פוליטיקה חלולה, ניאו ליברליזם מטמטם, והשתקעות בהזיות הסייבר שיטחו וביטלו את היכולת שלנו לדמיין ולדבר על סדר חברתי אחר, טוב יותר. כולנו שקועים עמוק מאד בשפת ה"נגד מי אנחנו" אבל אילמים בשפת ה"בעד מה אנחנו". זאת, מלבד מספר זהויות קיצון, היודעות היטב בעד מה הן, וכופות את דרכן על האוניה כולה, בדרך אל השרטון.
בעד מה אנחנו יכולות ויכולים להיות שמצד אחד מתאים, לוקח בחשבון, מכיר בכך שההחברה הישראלית היא חברת רב-זהות ולא "עם אחד", ומצד שני יוצר מידה מספקת של לכידות תפקודית במערכת הפוליטית שתוכל לשאת על גבה את הישרדות המפעל הציוני? איזה סוג של משטר דמוקרטי יכול להחליף את דמוקרטיית הרוב-מכריע ההרסנית? איך קוראים למערכת הפוליטית שיכולה לשאת על גבה עתיד טוב יותר, חברה סולידרית ומדינה משגשגת?
קוראים למערכת הזאת "דמוקרטיה של הטוב המשותף".
"הטוב המשותף" קוים לדמותו
"הטוב המשותף" הוא מושג שמשמש באופן נרחב באתיקה ובפילוסופיה הפוליטית והחברתית. בדרך כלל הכוונה היא למערכת פוליטית המתפקדת למען הרווחה הכללית, השגשוג, ואיכות החיים של הקהילה או החברה כשלם.
"הטוב המשותף" הוא מושג אנטי-אינדיבידואליסטי. בניגוד לליברליזם שחושש מהקולקטיב, ואינו רואה לו תפקיד מלבד שמירה על חופש הפעולה של הפרט במימוש מטרותיו האישיות, הרי ש"הטוב המשותף" משקף מטרות המשותפות לקולקטיב, ומתעלות מעל ומעבר לסך האינטרסים וההעדפות של אינדיבידואלים או של זהויות שונות המרכיבות אותו. המושג הזה בדרך כלל הולך עם מושגים כמו שיתוף פעולה, סולידריות, צדק חלוקתי, והשתתפות פוליטית.
מעל לכל, מושג "הטוב המשותף" מהווה חלק אינטגרלי ממה שמכונה "משטר אזרחות רפובליקאי" או "רפובליקניזם קלאסי". זוהי פילוסופיה דמוקרטית ששמה את הרווחה והשגשוג של הקהילה הפוליטית כולה כמטרה עליונה ומשותפת אשר האזרחים נרתמים לה דרך השתתפות אקטיבית בספירה הציבורית – השתתפות בדיון הציבורי על הטוב המשותף בסוגיות שונות, ובעיקר על ידי תרומה אקטיבית לטוב המשותף על ידי מילוי חובות ותרומה לקולקטיב.
במשטר אזרחות רפובליקאי התרומה ל"טוב המשותף" נמצאת בזיקה ישירה לזכויות אישיות וקולקטיביות. יחידים וזהויות אשר משתתפים השתתפות תורמת במוסדות חברתיים אשר מייצגים תרומה לטוב המשותף (כגון הצבא והשירות הציבורי) רוכשים ערך אזרחי גבוה יותר, ובדרך כלל גם מממירים את ההשתתפות והתרומה להשפעה פוליטית, זכויות ומשאבים חברתיים ברמת הזהות.
"הטוב המשותף" במצב הרב-זהותי: לא אידאולוגיה, פרקטיקה
קל מאד לדמיין דמוקרטיה של הטוב המשותף בקהילות שהן הומוגניות יחסית ואשר יש להן מטרות משותפות ברורות מאד. האם אפשר לקיים דמוקרטיה כזו גם בחברה כמו שלנו – חברת רב זהות, שבה יש רמת בידול מוסדית גדולה מאד בין הזהויות הפוליטיות? האם אפשר בכלל לדבר על "טוב משותף" כאשר מפעלי הזהות, כלומר "הטוב המשותף" הפרטיקולרי שכל זהות משוקעת בו סותר ומתנגש עם "הטוב המשותף" של מפעלי זהות אחרים? האם אפשר במצב כזה לגייס את כל הזהויות כולן לתרומה ל"טוב משותף" על בסיס משטר אזרחות רפובליקאי?
התשובה היא מסובכת אבל פשוטה: אין לנו ברירה.
דמוקרטיה כזו אפשרית מאד אם מבינים דבר אחד: הטוב המשותף אינו אידאולוגיה אלא פרקטיקה. "הטוב המשותף" איננו שיעור חברה קולקטיבי, שבו הזהויות נפגשות מתוך רצון טוב, לומדות להכיר זו את זו, מציגות כל אחת את השקפת עולמה, ומוצאת מכנה משותף בין האמונות שלהם. זה לא עובד ומעולם לא עבד. פוליטיקה של הטוב המשותף היא מטה-פוליטיקה. היא איננה תחרות בין אידאולוגיות שונות המגדירות כל אחת לעצמה מהו הטוב המשותף, אלא היא ההתעלות מעל כל האידאולוגיות כולן. זוהי מערכת של כללי משחק פרגמטיים אשר הכלל הראשון שלה הוא – שימו את האידאולוגיה בצד. האמונות, האידאולוגיות, האידאות או השקפות העולם הרוחניות של כל זהות יפרחו במסגרת הרשת המוסדית האוטונומית של הזהות, ושם מקומן. במילים אחרות, האמונה או האידאולוגיה – משיחית, חרדית, שמרנית, סוציאל דמוקרטית, ליברלית, פרוגרסיבית, אנרכיסטית או רוחניקית – היא אמונה על טוב משותף פרטיקולרי לקהילות זהות – ושם מקומן.
לעומת זאת הדיון בטוב המשותף הציבורי הוא דיון פרגמטי ומעשי בחוקים, במדיניות, ובתוכניות ברמת הפוליס – כלומר במרחבי המפגש הציבוריים בין הזהוית. הפוליס אינו יכולה להיות זירת הכרעה בין אמונות ואידאות חברתיות שונות, אלא זירה לפתרון בעיות מעשיות ומוחשיות שנוגעות לחיים האמיתיים של כל הזהויות במרחבי המפגש ביניהן. זהות איננה יכולה לדרוש להכליל את השקפת עולמה או מטרותיה הפרטיקולריות במרחב הדיון על "הטוב המשותף". זה מחוץ לתחום.
הפרקטיקה של הטוב המשותף
במקום שיעור חברה קולקטיבי, במקום זירת קרב בין אידאולוגיות מתחרות של הטוב המשותף ומנסות לכפות אותו על האחר, הרי שהדמוקרטיה של "הטוב המשותף" היא מערכת כללי משחק אשר כופה ומאלצת את הזהויות לעבור ממשחק תחרותי על סכום אפס, למשחק הכופה שיתוף פעולה ולכידות תפקודית בפתרון בעיות משותפות. זוהי פרקטיקה אשר מאלצת את המפגש בין הזהויות במוסדות המכוננים את המציאות המשותפת לפעול לפי כללי המשחק הבאים:
"הטוב המשותף" בא לידי ביטוי בחוקים, החלטות, תוכניות, ומדיניות אשר:
טובות ומתאימות לכל הזהויות כולן: כלומר מתאימות לנסיבות החיים והסיטואציה החברתית שבה נתונות הזהוית השונות, ונותנת מענה לצרכים הפרקטיקולריים של כל הזהויות.
מוסכמות על ידי כל הזהויות כולן: מתקבלות לפי כללי החלטה הסכמיים, ולא לפי כללי הרוב המכריע. בדרך כלל מדובר על רוב מיוחס, משני שליש ועד שלושה רבעים. הצורך בקבלת החלטות לפי רוב מוחלט ולא רוב יחסי כופה על הצדדים את הצורך להגיע להסכמות.
מתקבלות לפי עקרון "זה נהנה וזה לא חסר": טווח הפתרונות האפשרי לבעיות המשותפות אינו מוגבל לפתרונות שהם שווים וזהים לכל הזהויות. בכל פתרון ניתן וצריך לקחת בחשבון ולבצע התאמות באופן המתחשב בנסיבות חייה ובמצבה של הזהות, לרבות הקצאת משאבים מיוחדים או תוכניות מיוחדות באופן המשפר את מצבה ורווחתה. זאת, כל עוד אין זהות אחרת הנפגעת מההתאמה או הטיפול המיוחד. פגיעה היא כל מגבלה, הדרה, הפסד, או חסימה מוחשיים המוטלים על זהות אחרת כתוצאה מהתאמת הפתרון. לעומת זאת סתירה או אי הלימה של הפתרון לאמונות, אידאולוגיות או השקפות עולם של זהות פרטיקולרית לא יחשבו לפגיעה.
עובדות, כלומר אכן משיגות בפועל את מה שהן אמורות להשיג, או מקדמות בפועל את אותן מטרות שהן אמורות לקדם, ובאופן שעומד בשלושת התנאים הקודמים.
במוסדות המכוננים, הזירות הציבוריות שבהן נקבעים דברים שנוגעים לכל הזהויות:
כל הזהויות מיוצגות באופן קבוע ובלתי מותנה: הזהויות מייצגות את עצמן בזירות הציבוריות על ידי בחירת נציגים לבית המחוקקים. במוסדות המכוננים של הזרוע המבצעת (לרבות הממשלה) והזרוע השופטת (לרבות בית המשפט העליון) נשמרים מושבים קבועים לנציגי הזהות השונים.
מתקיימת אבטחת ייצוג לזהויות מודרות: בישראל הכוונה לזהויות שאינן מיוצגות פוליטית –בעיקר נשים ומיעוטים לאומיים, הנדרשים להגנה על זכותן לייצוג פוליטי באמצעות חוקה.
כל הזהויות בעלות משקל שווה בהכרעות: במוסדות המכוננים, מעבר לעקרון הרוב ההסכמי, קולם והשפעתן של הזהויות בדיון הוא שווה ולא נקבע לפי גודלן הדמוגרפי.
כל הזהויות מוגנות מפני פגיעה בזכויות קולקטיביות על ידי חוקה: זהויות אשר חשות כי החלטות על פי הסכמה עדיין מהוות עבורן פגיעה (לפי הגדרתה לעיל) יוכלו לפנות לבית משפט עליון לענייני חוקה, אשר יספק להן הגנה לפי עקרונות חוקתיים ברורים.
ברשתות המוסדיות הפרטיקולריות שבהם משוקעות הזהויות השונות:
אוטונומיה לזהות בניהול ענייניה לפי דרכה: רשת מוסדית שהיא פרטיקולרית לזהות ומספקת לה שרותים כגון חינוך, תרבות, דת, פנאי, ייצוג פוליטי, וכיו"ב תנוהל באופן עצמאי ואוטונומי על ידי נבחרי ציבור מאותה זהות.
בתוך הגבולות של שלטון החוק: האוטונומיה של הזהות תהיה מוגבלת בתוך עקרונות חוקתיים וחוקי מדינה החלים על כל הזהויות.
תוך הסתמכות על משאבים עצמיים: הזהויות יממנו בכוחות עצמם את הרשת המוסדית הפרטיקלורית בין על ידי תשלום ישיר עבור השירותים, ובין אם על ידי גביית מיסים מקומית למימון המוסדות.
והשקעת משאבים ציבוריים לפי עקרונות הצדק החלוקתי: המדינה ממנת את מוסדות הזהות ברמה של רשתות בטחון מינימנליות המאפשרות להן לתפקד. עם זאת, מתוך עניין לאומי בשגשוג של כל זהות וכביטוי לערך הסולידריות, המדינה בהחלט יכולה להשקיע יותר ברשתות מוסדיות של זהויות מוחלשות במטרה לקדם את ההון האנושי הכלל חברתי ואת השוויון.
דמוקרטיה של לכידות תפקודית
אם כן, "הטוב המשותף" איננו בלון אידאולוגי מלא אויר חם אלא פרקטיקה. הוא אינו תמונת נצחון אוטופית של זהות אחת על פני האחרות, אלא פרקטיקה של מפגש בין הזהויות במוסדות המכוננים את המציאות המשותפת. אל הטוב המשותף לא מגיעים אלא עושים, ביחד. זוהי דמוקרטיה של לכידות תפקודית, בלי חיבה, בלי אחדות, בלי אחידות. כלוב ברזל של כללים כופים ומאלצים, מעוגנים בחוקה, אשר מאלץ את הזהויות לפעול ביחד, בשיתוף פעולה להגשמת מטרות משותפות ופתרון בעיות. זהו התרגום המעשי לגמרי של מילים גדולות כמו אחדות, ערבות הדדית, סולידריות, ואפילו שוויון ודמוקרטיה: מה יותר דמוקרטי מזהויות שרוכשות שליטה על גורלן דרך השתתפות שוויונית במערכת הפוליטית?
בלי פרקטיקה דמוקרטית אחרת לגמרי אין למדינת ישראל סיכוי לצאת מן המיצר שאליו נקלעה האוניה המחוררת והחצי טובעת של הציונות, חסרת הדרך והכיוון. רק שיטת משטר חדשה יכולה לייצר את הלכידות התפקודית אשר נדרשת לצורך התמודדות עם שורה של מגה -משברים, האמיתיים לגמרי, עימם אנחנו מתמודדים: משבר הדיור רבתי; משבר האלימות; משבר החינוך והבריאות; משבר החנק התחבורתי; משבר השיוויון, ומעל לכל – משבר המשברים – המשך הקיום שלנו במרחב הגיאו-פוליטי.
כיצד ניתן לתרגם עקרונות אלה לשיטת משטר חיה ונושמת? כיצד ניתן לגייס את הזהויות להשתתף בשיטה הדמוקרטית החדשה? אלה כמובן שני הרים שאין לנו כל ברירה אלא לטפס עליהם. לפחות אנחנו יודעות ויודעים את הדרך.
[בפוסט של יובל קרניאל, חברי ליוזמת בארי (שם זמני), ניתן למצוא קווים מעשיים מאד דמותה של שיטת המשטר החדשה]
[ לקריאה על משוואת האזרחות הרפובליקאית והאופן בו תפקד בישראל - ראו יגיל לוי]
Comments