top of page

הדיסטופיה #8 כוחות השיבוש א: נשים, פמיניסטיות, דור ז

המחאה הגדולה של 2023 נכשלה ו(שוב) הותירה את הזהות שאין לה שם עם הרבה פוליטיקה של "נגד" ובלי פוליטיקה של "בעד". המנהיגות הפוליטית של הזהות ריקה וחלולה כתמיד. מלבד המשך הקרב הכושל על השלטון, המנהיגים אינם מציעים חזון מהפכני שיחלץ את ישראל מן המיצר, כזה שיהיה משותף עם הזהויות האחרות, ולא נגדן.
את החלל הריק של בזהות שאין לה שם חייבות למלא נשים פמיניסטיות, מדור ז'. דמוקרטיית ההכרעה הותירה אותן חסרות יצוג פוליטי מהותי. מחצית מהחברה מודרת לחלוטין ממוסדות הכח הקובעים את המציאות שבה היא חיה. נשים משלמות את מחירי ההפקרות של המשטר, אך אין להם כל השפעה עליו. זוהי הזדמנות היסטורית להתארגנות פוליטית מהפכנית של נשים שתוביל את הזהות שאין לה שם בשיבוש דמוקרטיית ההכרעה, ותיתן לה את המנהיגות האידאולוגית.
היעד המרכזי של המפלגה הפמיניסטית הישראלית הוא לצבור מספיק כח כדי לכפות (ביחד עם זהויות אחרות) את המהפיכה המשטרית הדמוקרטית. כי זאת יש לדעת – פמיניזם הוא דמוקרטיה (של לכידות), ודמוקרטיה (של לכידות) היא פמיניזם. רק מבנה משטרי כזה מבטיח חוקתית השתתפות קבועה ומשפיעה של נשים וזהויות מוחלשות אחרות בשלטון, ואת היכולת לבצע את פרוייקט השיקום הגדול של המפעל הציוני.
בפוסט נספר: מדוע נכשלה המחאה הגדולה; מדוע אין עתיד במדינת ישראל לזהות שאין לה שם אם תמשיך לעסוק במחאות נגד, ולא תייצר פוליטיקה של בעד; מדוע רק נשים פמיניסטיות דור ז' כשירות להנהיג פוליטית את הזהות שאין לה שם; כל הסיבות מדוע הגיע העת למפלגה פמיניסטית ישראלית ואפילו קווים לדמותה.



לשמוע - 18 דקות


לא מחאה, מהפיכה

צריך להגיד את האמת. המחאה הגדולה של שנת 2023 נכשלה.

המחאה היתה צודקת מאד. היא היתה בלי ספק רבת עוצמה. היא היתה יצירתית מאד. היה לה הרבה כריזמה. היא הצטלמה נהדר. היה לה בלי ספק אפקט חזק: מהפיכת קהלת עצרה מלכת, וחבורת המוזרים  והשוטים השימושיים שקידמה אותה בעיניים זגוגיות התפזרה לכל עבר.

נסיון ההפיכה הזה יזכר לבטח כנקודת השפל העמוקה ביותר אליו התדרדרה  דמוקרטיית ההכרעה הישראלית. פוליטיקת הרוב המכריע התקרבה לתחנתה הסופית – ביטול המשטר הדמוקרטי בישראל. המחאה היתה כנה מאד ונוגעת ללב. היא הונעה על ידי חרדה ותבהלה  אמיתיים מפני נסיון החיסול הממוקד של כל סמלי הזהות ואורח החיים של הזהות החברתית הגדולה בישראל – זו שיש לה גנאולוגיה אבל אין לה שם.


הזהות הגדולה שיצאה לרחובות היתה פעם זהות תנועת הפועלים, לאחר מכן זהות המדינה, לאחר מכן מחנה השלום, ולאחר מותה הסופי של התקווה לשלום בעשור הראשון של שנות האלפיים, היא הפכה לזהות שלאף אחד לא היה שם בשבילה[1].


למען הסר ספק, המדובר על זהות חברתית- פוליטית ברורה, עם כל החבילה הכרוכה בכך[2]. אבל בדרך להיות זהות בלי שם, היא איבדה את כל משאבי הכח הפוליטי שהיו לה: את האידאולוגיה המגבשת, את המוסדות המגייסים, ובעיקר את הכריזמה המנהיגותית.    


זו גם הסיבה שהמחאה הגדולה של 2023 נכשלה כשלון חרוץ. היא הצליחה רק לעכב את מהפיכת קהלת, אבל לא לשבש אותה[3]. היא לא הצליחה לשבש אותה כי היא נכשלה בכשל המחאות הגדול – לדעת נגד מי אנחנו אבל לא בעד מה.  המחאה הצליחה לשקם את המוסדות המגייסים של הזהות שאין לה שם, וגם ואת הכריזמה, אבל לא את האידאולוגיה המגבשת. לכן היא היתה רועשת, מרשימה, הרואית, חזקה  אבל חלולה.


מתנצל, אבל השם החדש של הזהות, 'דמוקרטיה ליברלית', או 'המחנה הליברלי' כלל לא ממלא את הפער באידאולוגיה מגבשת. רוב המכנים את עצמם 'ליברלים', או 'המחנה הליברלי' אינם יודעים מהו ליברליזם.[4]   רוב הנשבעים בשמה של הדמוקרטיה ליברלית אינם יודעים שהיא כלל לא מתאימה לישראל שהיא חברת רב זהות[5] עם אתגרים משותפים ובעיות גדולות. שאר הדגלים של הזהות שאין לה שם בוודאי אינם מייצגים "בעד" כל שהוא – האם באמת מישהו באמת חושב שהבעיה העיקרית והמכרעת של המדינה והחברה בישראל היא "שוויון בנטל"? או שהסיסמא הזו גם מבטאת "נגד" זהות אחרת, ולאו דווקא "בעד" ברור או חשוב[6].


כך, למרות שהביקורת והמחאה נגד ממשלת החורבן הדיסטופית היו מוצדקים לחלוטין, כמו גם הפחד המבוסס מפני חיסול הדמוקרטיה וכינון משטר תאוקרטי-מלוכני, הרי שמפגן ה"נגד" הגדול נכשל באין "בעד" חיובי וברור. המחאה נכשלה כי לא הציעה תחליף  ברור וחיובי לשיטת המשטר הרעילה שאיפשרה את מהפיכת קהלת מלתחילה. שנים של שיח פוליטי ילדותי ומטמטם עיוורו את עיני כולם מלראות. במקום לנבוח על הפירות הרעילים של מהפיכת קהלת, צריך לגדום את העץ שעליו הם צמחו, ולנטוע במקומו עץ חדש, אחר, שנותן פרי שהוא טוב ומזין לכולם.


יותר גרוע, ה"נגד" הלוהט של המחאה רק שיחק לידיים של הצד השני. הוא הזין והוכיח את הנרטיבים המגייסים של רשת קהלת, כפי שזוקקו על ידי אבישי בן חיים ושות': המחאה הגדולה היא לא יותר מאשר 'הגמוניה הנואשת לשמור על הגמוניותה'[7].  הרטוריקה של הנאומים והכרזות,  הבוז והזלזול כלפי הצד השני, השנאה הפולחנית לדמות שהיא סמל זהות עבור הצד השני, האחיזה בדגלי ישראל שנתפסה כ reclaiming של השלטון האבוד -  היו בעלי כח מגייס ומגבש גדול עבור הזהות שאין לה שם, אבל בעיני הזהויות האחרות היו מכוונות נגד וכלפיהם.

וכך, המחאה הגדולה היתה רק הפרעה ולא שבישה את  הפרוייקט הגדול שמלכד כרגע לצערנו את גוש זהויות הרוב בישראל: החרבת סמלי הזהות של ההגמוניה המדומיינת – הדמוקרטיה הליברלית. שיטת המשטר שתאפשר לממש את הפרוייקט הזה אפילו לא נשרטה על ידי המחאה הגדולה. אם המשחק האגרוף בין הזהויות לא יוחלף במשחק אחר הרי שמובטח לנו שבאחד הסיבובים הבאים המתאגרף בעל המשקל הכבד יותר ינצח את הקרב בנוק אאוט.


מאוחר מדי

הישועה לא תצמח מהתארגנות מחודשת של המחאה. היא גם לא תצמח מהממסד הפוליטי שמכונה "מרכז-שמאל".  כל אלה שקועים עמוקות בפוליטיקת ההכרעה. כל מה שהם יודעים הוא להיות "נגד". הם לא יכולים ללמוד משחק פוליטי אחר, כמו מתאגרף ותיק, הם יודעים רק לתת אגרופים, כי זה מה שהם עשו תמיד.


כל הג'נטלמנים שמובילים את  הזהות שאין לה שם משחקים את המשחק. גם הם רוצים לנצח בנוקאוט. הם רוצים להיות בשלטון, ושהצד השני לא יהיה. הם קוראים לזה בכל מיני שמות כמו "אלטרנטיבה שלטונית" או "להפיל את הממשלה". גם אם לפיד, גנץ, יאיר גולן, וכל אלה שהיו לפניהם, יתחילו לפתע לדקלם על הצורך באחדות, או על זה שהם נכונים להקים ממשלת אחדות (בתנאי ש), אסור להאמין להם. בלי מהפיכה משטרית עמוקה ומוסכמת על כל הצדדים -  הם יחזרו לסורם יום אחרי הבחירות. זה המשחק. הם ישבו בממשלת אחדות, ואז יפרשו, ואז יסתכלו בעיניים כלות איך הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה להתרסק ביחד עם המדינה כולה. הם לא יכולים לשנות את הדמוגרפיה.


אלף מחאות, עם מיליון מוחות ומוחים, ומאות אלפי דגלי ישראל, לא יעזרו. רק מהפיכה משטרית עמוקה תעצור את ההתרסקות. ורק כוחות משבשים, כלומר כוחות פוליטיים חדשים ובלתי נגועים במשחק הישן, יכולים להביא את המהמפיכה הזאת.


מי יהיה הכח המשבש שיקום מצד מרכז שמאל, מהמחנה הליברלי?


זה ברור, וכמעט מובן מאליו - הקבוצה שהיא המפסידה הראשית ממשחק ה"נגד" של הצד הליברלי, ויש לה הכי הרבה להרוויח מדמוקרטיית הלכידות  – נשים, פמיניסטיות, דור ז.



נשים, פמניסטיות דור ז'

עכשיו אני אגיד לכן משהו שישמע מוזר:

לקראת הבחירות הקרובות חייבת לקום מפלגה פמיניסטית ישראלית שתתחרה על השלטון מטעם הזהות שאין לה שם אבל תייצג גם נשים מכל הזהויות האחרות.

לי זה לא נשמע מוזר בכלל, אלא מתבקש. הנה הסיבות לכך שהגיע הזמן שנשים יהיו בשלטון, דחוף.


שנת 2023, היתה שנת החורבן הכפול ומכופל לנשים בישראל. נשים מצאו עצמן מודרות כמעט לחלוטין מייצוג פוליטי לאחר הבחירות[8], שילמו מחיר כפול על הקריסה הגדולה של המדינה בשביעי באוקטובר, וגם לאחריו מחצית החברה הישראלית מודרת לגמרי מהחונטה המדינית-צבאית המנווטת את הספינה הטובעת של ישראל בבטחה אל השרטון.

במקום אחר קראנו לעשות חשבון נפש עמוק כיצד הגענו לכך,  והיכן טעינו בארבעים השנה של תנועה פמיניסטית גדולה ועתירת משאבים בישראל[9]. את הטעות הגדולה מצאנו בהתמקדות בפמיניזם חינוכי ובירוקרטי שרק שכפל והעצים את את חלוקת העבודה ההיסטורית בין גברים שקובעים לנשים שעושות. במילים פשוטות, הפמיניזם הישראלי ביקש, דרש, שידל, לחץ על  בעלי הכח לקחת בחשבון נשים בעיצוב המציאות, במקום להפוך את הנשים לבעלות כח לעצב את המציאות לעצמן.


הטעות הזאת היא שהובילה לפרדוקס הכח המגדרי: איך יכול להיות שבדמוקרטיה שנשענת על עקרון הרוב, הרוב (נשים הן כמעט 52% מהאוכלוסיה בישראל) כלל אינו מיוצג פוליטית, והוא חסר כח בקביעת המציאות? 


ומה יקרה ביום שנשים מכל הזהויות יבינו שהבעיה העיקרית שיש להן בחיים היא שאין להם קול ומשקל במוסדות שמייצרים את המציאות שבה הן חיות? מה יקרה כאשר יבינו ושאם הן לא יקחו לעצמן את הכח שמגיע להן, לעולם ימשיכו להיות מודרות ומוחלשות בכל הזהויות, כולן ביחד וכל אחת לחוד?


הלקח הפמיניסטי העיקרי של שנת החורבן 2023 הוא שהיום הזה הגיע.


יותר מדי זמן ספרנו כמה נשים הן ראשות עיר, חברות כנסת, בתפקידי ניהול, חברות דירקטוריונים. יש בלבול בין כמות הנשים הנוכחת במוסדות הכח לבין ייצוג פוליטי לנשים. אין הרבה טעם בנוכחות של נקבות ביולוגיות במוסדות הכח אם הן אינן מייצגות נקודת מבט, צרכים ואינטרסים מגדריים – כלומר של נשים כזהות חברתית.


הדרך היחידה לרכוש את הכח הנדרש להשפיע על המציאות שבה נשים חיות היא לנצל את דמוקרטיית ההכרעה לטובה ולהקים תנועה פוליטית עם מפלגה, שמטרתה העיקרית היא להיות חלק ממהפיכה משטרית שתמסד בישראל דמוקרטיה פמיניסטית, או בשמה האחר "דמוקרטיה של לכידות".


אין מדובר על כך שהג'נטלמנים גנץ, לפיד, או גולן יעשו טובה וישרייינו חצי מהמקומות לנשים או שיכתבו במצע שהם פמיניסטים מאמינים בשוויון ומתנגדים להדרת נשים. זה אף פעם לא עזר. כן מדובר על מפלגה שנשים (וגברים) פמניסטיות מקימות, שמיועדת לייצג זהויות של נשים בשלטון כפי שכל הזהויות (הגבריות) האחרות מייצגות את עצמן.  הדגל של המפלגה הזו ברור וחד: אנחנו צריכות וזכאיות  להיות חלק ממוקדי קבלת ההחלטות, שוות בין שווים, כוח בין כוחות, שחקנית בין שחקנים.


אני חושב שמפלגה פמיניסטית חסרת בושה ועכבות צריכה להוביל פוליטית את הזהות שאין לה שם במקום אסופת הדמויות החלולות והמפלגות הריקות  שיש היום. היא  תיתן לזהות שאין לה שם את שלושת משאבי הכח הפוליטי שחסרים לה היום: אידאולוגיה מגבשת, מוסדות מגייסים, ובוודאי כריזמה. היא גם תהפוך אותה ממותג המרתיע את הזהויות האחרות ומעורר התנגדות, לזהוּת עם מסר מלכד, מכליל ומזמין לשיתוף פעולה.

 

האג'נדה הפמיניסטית קוים לדמותה

היעד המרכזי של המפלגה הפמיניסטית הוא לצבור מספיק כח כדי לכפות (ביחד עם זהויות אחרות) את המהפיכה המשטרית הדמוקרטית. כי זאת יש לדעת – פמיניזם הוא דמוקרטיה (של לכידות), ודמוקרטיה (של לכידות) היא פמיניזם. רק מבנה משטרי כזה מבטיח חוקתית השתתפות קבועה ומשפיעה של נשים וזהויות מוחלשות אחרות בשלטון, מבלי לסמוך על תוצאות בחירות כאלה ואחרות.


המפלגה הפמיניסטית צריכה בעצמה לכלול ייצוג מובנה ומשוריין לנשים מכל הזהויות. עברו הימים בהן הפמיניזם ייצג זהות נשית אחודה, בדרך כלל נשים ממעמד בינוני לבן. השדה הפמיניסטי הוא רשת מוסדית מגוונת מאד הכוללת היום תנועות, ארגונים ועמותות מכל המגזרים והזהויות בחברה הישראלית. המפלגה הפמיניסטית צריכה להיות הבית של כולם, ולכלול ייצוג מובנה לארגונים והעמותות הללו[10] לכולן ביחד ולכל אחת לחוד.

במיוחד המפלגה צריכה לכלול ייצוג מובנה של כל מגזרי הנשים העובדות בישראל דרך השתתפות של  הועדים הגדולים של עובדות הצווארון הורוד – מורות, גננות, סייעות ושאר מקצועות החינוך, אחיות, עובדות סיעודיות ומקצועות הטיפול, עו"סיות ומקצועות הרווחה, נשים במקצועות פרופסיונליים – עורכות דין ומשפטניות בממשלה ועוד.


המפלגה צריכה לבנות את הפיגומים החוקתיים למימוש של ערכי השוויון, החופש, והאחוווה, לכל הזהויות בישראל. היא צריכה להבטיח סדרה של  זכויות קולקטיביות:

א.     אבטחת ייצוג לזהויות במוסדות המכוננים[11]:

ב.      שכר שווה לזהויות בשוק העבודה[12]:

ג.       תקציב שווה לזהויות במוסדות הציבוריים[13]:

ד.      מערכת חינוך חובה רגישה להשתתפות  בשוק העבודה[14]:

ה.     הגנה מאלימות זהותית במקומות עבודה[15]:

ו.       השתתפות שווה ומניעת הדרה בארגוני עבודה ובמוסדות לאומיים וציבוריים[16]:

ז.      חופש הדת, האמונה ואורח החיים[17]

ח.     חובות ברורות ומוגדרות של השירותים הציבוריים[18]


סיכום

במאמרה הקלאסי על נשים בפוליטיקה הישראלית[19] מתארת חנה הרצוג את ההיסטוריה הארוכה של ההדרה של נשים מעמדות כח פוליטיות. הוא מתארת רשימה ארוכה ומדכאת של סיבות לפרדוקס הכח המגדרי. חנה הרצוג כתבה את המאמר בסוף שנות התשעים האופטימיות מבחינה מגדרית. לרוע המזל, האופטימיות לא התממשה. ההיפך קרה. הדברים נעשו גרועים אף יותר, כפי שאנו מתארות בהרחבה כאן. עידן ההיפר-פוליטיקה ערער את היכולת של נשים מזהויות שונות לחצות את גבולות הזהות ולשתף פעולה פוליטית עם נשים מזהויות אחרות. הפמיניזם והשוויון לנשים עברו להיות מנושא מוסרי וחברתי בעל חשיבות לאומית, לסמל זהות של אוייבי העם 'הפרוגרסיבים'. הפמיניזים הפך להיות חומר בערה בסכסוך הזהויות הגדול. ככזה, נשים אשר כתמיד העמידו את טובת הזהות הפוליטית שלהן מעל צרכיהן, הפכו לאוייבות זו לזו, וגם שיתופי הפעולה מתחת לרדר המפלגות שהתרחשו בשנות התשעים פסו מן העולם[20].


אולי, כפי שאמר לנין, ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב. אולי השבר הגדול של השביעי באוקטובר מספק דווקא הזדמנות לשבירת הכלים הגדולה של נשים בישראל. במצב הזה שבו המדינה הפקירה הפקרה כפולה ומשולשת את חובותיה כלפי מחצית החברה הישראלית אולי  תפרח תודעה של "אם אין אני לי מי לי"  המבטאת תחושת זכאות לאותו דבר שהגברים רואים כזכותם הטבעית (והבלעדית) – להיות בשלטון.


התפקיד של מפלגה פמיניסטית ישראלית הוא להעיר את הענקית הרדומה (או היפפיה הנרדמת) ולהפוך אותה לדרקונית יורקת אש. לשם כך מפלגה כזו חייבת להיות אינקלוסיבית. היא חייבת לדבר בשפה מגדרית שמובנת ומחברת את כל הזהויות, ולא רק את בוגרות חוגי המגדר. לכן חייבות להוביל אותה צעירות דור ז' מכל הזהויות. הן חוו על בשרן את מחיר הקריסה הגדולה  ולכן הן אלה שצריכות להוביל גם את השיקום הגדול.


בהיסטוריה הפוליטית של ישראל היו מקרים רבים של מפלגות חדשות שקמו בשעת מיאוס  מהמשטר והבטיחו לשנות אותו. היו כאלה שזכו להצלחה גדולה – אולי הבולטת ביותר מפלגת דש לאחר מלחמת יום כיפור ותנועת יש עתיד. אנחנו נמצאות בשעת כושר כזו. אם יעשו זאת נכון, זו מפלגה שיכולה להיות המפץ הגדול של הבחירות הקרובות. להבדיל ממפלגות האוירה הקודמות, זו מפלגה שיכולה להיות לא רק התארגנות פנימית מחודשת בתוך הזהות שאין לה שם, אלא מפלגה שחוצה ומשבשת  את קווי השבר של הזהויות.


 


[2] ראו – מה זה זהות חברתית באתר מכון הזהויות

[3]  על ההבדל בין הפרעה לשיבוש ראו דיסטופיה #6 יגור זאב עם כבש?

[4] את זה אני אומר מנסיון אישי ארוך ומייגע.

[6] למען הסר ספק, כותב שורות אלה כמו חוקרי צבא אחרים סבור שלא ניתן לגייס חרדים בכפיה במסגרת מודל צבא הנוכחי, מסיבות רבות [ראו:]

[7] ראו בספרו "ישראל השניה"

[8] בלי שרות בממשלה, בלי מנכליות של משרדי ממשלה,

[9]  ראו זהות ומגדר #1 המניפסט הפמניסטי.

[10] בפריימריז דמוקרטיים כמובן

[11] שיבטיח ייצוג מוקנה לזהויות מוגדרות ברשימה מוגדרת של מוסדות מכוננים כגון: בכנסת, ממשלה, בית המשפט, דירקטוריונים, פורום מטכ"ל וכיו"ב

[12]חוק המגדיר את חובות המעסיקים במימוש שכר שווה לעבודה שווה, בין פרטים ומגזרים.

[13]מחייב את כל המוסדות הציבוריים להקצות תקציב לפי מיפוי צרכים של זהויות.

[14]חוק המבטיח כי שעות העבודה של מערכת החינוך וטווח הגילאים שהיא מכסה מאפשרים לכולם לצאת לשוק העבודה בתנאים שווים.

[15]חוק המחייב מעסיקים לספק הגנה אפקטיבית לזהויות מפני הטרדה מינית, מגדרית גזענות והתעמרות. החקיקה בישראל היום אינה מגינה בצורה אפקטיבית על עובדות ועובדים מפני אלימות ארגונית.

[16]חוק המבטיח את זכותן של כל הזהויות להשתתף בצורה שווה בכל מוסד ציבורי, על בסיס יכולות וכישורים אישיים., ומגן מפני פרקטיקות הדרה כגון מיון לא הוגן, קריטריונים בלתי הוגנים לקידום וכיו"ב.

[17] מבטיח מצד אחד את זכותן של כל הזהויות לחיות לפי דרכן ואמונתם ואת האוטונומיה של רשתות זהות מוסדיות  וקובע את המגבלות על זכות זו.

[18] מגדיר את חובות המדינה כלפי אזרחיות ואזרחים בעיקר צעירים, ורמת השירותים הציבוריים שחובת המדינה לספק.

[19] ראו הפרק של פרופ' חנה הרצוג בספר "מין מגדר ופוליטיקה"

[20] לבד ממספר צר מאד של נושאים. אבל ברוב המקרים גם בנושאים שהם מעל ומעבר לזהויות או מחלוקת פוליטית, חברות כנסת הצביעו גם כנגד מצפונן, כחלק מההיפר פוליטיקה.

 
 
 

Comentarios

No se pudieron cargar los comentarios
Parece que hubo un problema técnico. Intenta volver a conectarte o actualiza la página.

כל הזכויות שמורות © לממטרה- סוציולוגיה ציבורית בישראל - ד"ר זאב לרר, 2025

 אין להעתיק, לשכפל, להפיץ או לעשות שימוש בתוכן האתר ללא אישור מפורש בכתב מבעלי האתר.

©2023 

bottom of page