המצב הרב זהותי
מצב היסוד של הציונות הוא מצב של חברה רב-זהותית. אל הטריטוריה שבין הירדן לים הביאה התנועה הציונית במהלך השנים לא רק יהודים שחיו בארצות שונות, אלא גם רשתות מוסדיות נבדלות ואף קונפליקטואליות שבהם היתה נטועה כל אחת מהזהויות. רשתות מוסדות הזהות היו כל כך נבדלות עד כי היוו היוו למעשה רשתות מיני-מדינתיות. מעבר למפלגה פוליטית שייצגה אותה, כל זהות תיחזקה רשת מוסדית אשר סיפקה את כל צרכיה – הסתדרות עובדים, קופות חולים, כוחות מזויינים, זרם התיישבות, חינוך, תרבות ודת, ואפילו איגודי ספורט.
הרשתות המוסדיות הללו הן הרבה יותר ממקומות בהם אנשים מבלים את זמנם אלא הם האתרים בהם אנשים רוכשים את זהותם. כלומר את מכלול הפרקטיקות המסמנות אותם כזהות: החל מצורות דיבור והפניה זה לזה, החזקת הגוף, לבוש, אכילה, וכלה בטקסטים ונרטיבים אודות העולם, המציאות, החברה והאחר. הרשתות המוסדיות בהם הזהות משוקעת הם קהילות פרקטיקה בהם חיים האנשים את חייהם וחווים את העולם[i].
המבנה המשטרי הדמוקרטי שנבחר על מנת להסדיר את היחסים ואת כללי המשחק הפוליטיים בין הזהויות החברתיות, היה מטיפוס דמוקרטיית הרוב המכריע. היה זה יבוא בלתי מבוקר וחלקי מאד של העקרונות המשטריים של הדמוקרטיות המערביות האנגלו-אמריקאיות המבוססות. במשטרים אלה עקרון הכרעת הרוב הוא פתרון פרגמטי לחילוקי דעות בתוך חברה יחסית הומוגנית אשר המחלוקות בתוכה נובעות מגרסאות אידאולוגיות שונות בדבר הדרך אל הטוב המשותף. עקרון הרוב המכריע הוא פתרון מעשי להכרעה זמנית בין חילוקי הדעות, על מנת שאפשר יהיה להתקדם.
במשטרים הדמוקרטיים אשר נשענים על עקרון הרוב המכריע יש בדרך כלל הגנה חזקה מפני מצב שבו הכרעת הרוב היא משחק סכום אפס. כלומר, הצלחתו של צד אחד לגייס רוב איננה חורבנו של הצד השני. ההגנה היא בדרך כלל כפולה. היא נשענת על חוקה המבטיחה את זכויות הפרט מפני עריצות הרוב, אבל גם על תרבות פוליטית שבה יש מעברי שלטון תכופים.
שיטת הרוב המכריע מתאימה לחברה עם חילוקי דעות, אך לא לחברה עם חילוקי זהויות. בחברה הרב-זהותית המחלוקות והקונפליקטים אינן בין אידאולוגיות שונות ביחס לטוב המשותף אלא בין אינטרסים מוקנים של רשתות מוסדות הזהות[ii]. בהתאם, המבנה הפוליטי אינו צריך לתת מענה להסדרת ההכרעה בין חילוקי דעות, אלא להסדרת עקרונות חלוקת המשאבים החברתיים בין הרשתות המוסדיות, ואף יותר מכך, להסדרת כללי שיתוף הפעולה בין הזהויות הקונפליקטואליות במרחבים ובאתרי המפגש בהם עליהם לפעול במשותף למען מטרות לאומיות.
קיצור תולדותיו ההרסניים של עקרון הרוב-המכריע
דמוקרטיית הרוב המכריע היתה המכשיר העיקרי של ההגמוניה של תנועת הפועלים בפרוייקט בינוי האומה והקמת המדינה[iii]. הרשת המוסדית של תנועת הפועלים הצליחה להיות הנשא של פרוייקט בינוי האומה בזכות מערכת יחסי תלות והדרה שיצרה בינה לבין רשתות הזהות האירופאיות האחרות[iv].
משהוקמה המדינה, הפתרון הפוליטי להכלת המתחים בין הרשתות המוסדיות של תקופת הישוב היה "עקרון הממלכתיות" – כלומר רשת מוסדית-מדינתית מפורזת מזהות פרטיקולרית, ועובדת על פי כללים ביורוקרטיים- אוניברסליים אשר חלים על כולם, טובים לכולם, ומאפשרים השתתפות של כולם. לכאורה. בפועל המדינה נשלטה על ידי הרשת הפועלית לשעבר שהפכה להיות זהות המדינה עצמה.
במבנה זה נזרעו גם זרעי החורבן של ההגמוניה של תנועת הפועלים. הדיכוי היסודי של עולי ארצות ערב וההדרה שלהם בתוך כל אחת מרשתות הזהות האירופאיות המבוססות אליהן התפצלו, הביאה לתזוזה טקטונית במערך הזהויות והיחסים ביניהם במהלך שנות השבעים. ההגמוניה הפוליטית של הזהות החברתית שהיתה משוקעת בזהות תנועת הפועלים ואחר כך בזהות הממסד המדינתי[v] אבדה לבלי שוב.
בתקופה הפוסט הגמונית, לאחר מלחמת יום הכיפורים והמהפך הפוליטי בסוף שנות השבעים, הפכו יחסי התלות-הדרה בין הזהויות ליחסי קונפליקט. דמוקרטיית הרוב המכריע התמסדה כפרקטיקה של משחק סכום אפס. היא כללה בעיקר נסיונות אונס פוליטי בין שני גושי זהות גדולים, מקוטבים ועויינים תוך כדי הדרה של שני גושי זהות מפוצלים ובלתי מיוצגים פוליטית– נשים וערבים. נסיונות האונס הפוליטיים כוללים את מלחמת לבנון הראשונה בה נכפתה על הזהות שעכשיו הזדהתה כמחנה השלום מלחמה שלא האמינה בה אך נאלצה להקריב בה את בניה; תנועת ההתנחלות כפתה את הכיבוש על מחנה השלום והנציחה אותו; הסכמי אוסלו ואחר כך ההתנתקות היו כמעט והמיטו חורבן של מפעלי הזהות של הציונות הדתית והימין הרביזיוניסטי וסוכלו על ידם.
ארועים אלה הם ביטוי לכך שעקרון הרוב המכריע הפך למשחק סכום אפס בין שני גושי הזהות. הכוונה היא למצב שבו האינטרסים המוקנים של כל אחד ממפעלי הזהות הפרקטיקולריים עומדים בסתירה למפעלי הזהות של הצד השני, והצלחתו של צד אחד לגייס רוב מנוצלת לצורך פגיעה במפעל הזהות של הצד השני. לא היתה זו פוליטיקה של החלטה לפי רוב, אלא פוליטיקה של הכרעת הצד השני לפי רוב.
בעשור השני של המאה הנוכחית, עם מותו של שיח השלום ובחסות ההגירה הגדולה למרחבי הסייבר, עקרון הרוב המכריע מארגן מערכת של היפר-פוליטיקה. בניגוד לפוליטיקת האונס שעסקה בסוגיות אמיתיות וגורליות כמו עתיד הסכסוך, הרי שההיפר פוליטיקה מתקיימת במחוזות ההדמיה והדמיון, במנותק מבעיות אמיתיות של אנשים אמיתיים בחברה אמיתית. היא בוודאי אינה מתיימרת לפתור אותן.
במערכת ההיפר פוליטית הזהויות סגורות בבועות נרטיביות מבודדות ומנותקות זו מזו הנחוות על ידן כמציאות. בבועות הנרטיביות הללו מסופרים סיפורים מדומיינים אודות אוייבי זהות דמיוניים השואפים להחריב ולהרוס את מפעלי הזהות. אנשי הזהויות מגוייסים לפעולה פוליטית דמיונית המתקיימת במרחבים וירטואליים מול אוייבים דיגיטליים.
בשיאה של ההיפר -פוליטיקה זהות מחנה השלום לשעבר היתה מושקעת בשנאה פולחנית לדמות סימבולית שסימנה את כל האחרים של הזהות שפעם היתה תנועת הפועלים, ואחר כך המדינה, ואחר כך מחנה השלום, והפכה לזהות חסרת שם וחסרת דרך. מנגד גוש האחרים של הזהות ההגמונית לשעבר היה עסוק בניצול לרעה של עקרון הרוב המכריע על מנת לנסות ולהחריב את סמל הזהות האחרון שעוד גיבש את הזהות שאין לה שם – את הדמוקרטיה הליברלית ואת הטוטם הגדול שלה -בית המשפט העליון.
מדינה סף-חורבנית
הכל טוב ויפה, אך בזמן שכולנו היינו שקועים בתוכנית הראליטי הלאומית, הרפובליקה הישראלית החדשה, שאת בטחונה ושגשוגה היתה המערכת הפוליטית אמורה לבצר, התדרדרה לסף תהום קיומית. המערכת ההיפר-פוליטית שנוצרה על ידי עקרון הרוב-מכריע גבתה מספר מחירים הרסניים:
א. מדינת ישראל שקועה בלפחות חמישה מגה- משברים לאומיים: משבר הדיור, משבר האלימות, משבר התחבורה, משבר הבריאות, משבר אי השוויון – וכפי שנוכחנו כולנו במשבר בטחוני גיאו פוליטי חסר תקדים.
ב. המדינה, כמערכת מוסדית משותקת שנים ארוכות. היא חסרת יכולת תכנון, ארגון וביצוע, ולמעשה נמצאת במצב של אי ספיקה.
ג. מתחת לרעש ההיפר-פוליטי הנתיב המשותף אליו מפליגה ספינת המדינה נקבע במידה רבה על ידי אינטרסים מוסדיים של זהויות קיצון, אשר בשיטת הרוב המכריע מקבלות כח כפיה מופרז על גורלו של הקולקטיב. לעומת זאת, שתי זהויות מרכזיות כלל אינן מקבלות ייצוג פוליטי אפקטיבי - הנשים שמודרות בכל הרשתות, וערבים שסגורים ברשתות זהות מודרות ומוחלשות.
ד. המערכת הפוליטית המקוטבת והאוייבנית הביאה לכך שמלבד נסיונות אונס פוליטיים, ונסיונות זה לכפות את דרכו של זה על האחר, מדינת ישראל מעולם לא התמודדה באמת עם שני אתגרי היסוד של הציונות – לכידות תפקודית בחברה רב זהותית, ומדינת לאום במרחב דו לאומי.
היחסים בין הזהויות הישראליות הם במצב של סף פרידה. תחת הלם השביעי באוקטובר וההתגייסות הכללית למלחמה, כולם מדברים על אחדות, ועל דרך חדשה בה נלך כולנו יד ביד אל עבר שחר של יום חדש. למרבה הצער אלו הן מילים ריקות. האמת היא שבמצב הדברים הנוכחי החברה הישראלית הרבה יותר דומה לזוג אשר מכיר בכך כי אין לו דבר עם הצד השני והוא עומד להתגרש אחרי שנים ארוכות של מרירות, קטטות ומריבות. הציונות נכשלה באתגר היסוד שלה – להיות לעם.
אם לא יתרחש שינוי רדיקלי בשיטת המשטר, לא ניתן יהיה להמשיך ביחד לאורך זמן. שני גושי הזהות כבר רחוקים מאד זה מזה באינטרסים המוסדיים ובחזון המדינה שלהם בצורה שאינה ניתנת לגישור על ידי "דיאלוג", "שיח", "הסכמה" או כל רעיון תמים אחר. השקיעה הגדולה בבועות סייבר מבודדות הופכת את המצב לאל- חזור.
במידה והמערכת הפוליטית תמשיך להתבסס על עקרון הרוב-הכרעה הרי שברור כי גוש הזהויות המשיחי-חרדי- מלוכני בעל הרוב הדמוגרפי ימשיך להשליט את חזונו הלאומי והמשטרי על הצד השני אשר אין באפשרותו לקבל חזון זה, לא יוכל לחיות תחתיו, ויהיה מחוייב להתנגד לו בכל אמצעי עד כדי פירוק השותפות הציונית.
וגם אם תצליח זהות הדמוקרטיה הליברלית להגיע לרוב בקונסטלציה זו או אחרת, הרי שעדיין תהיה חייבת לכפות את דרכה על חצי עם שמתנגד לה, וימשיך להתנגד לה כל עוד עקרון הרוב וההכרעה ימשיך לארגן את המציאות שלנו.
מעקרון הרוב לעקרון הברית
מדינת ישראל לא תוכל להתמודד עם אתגרי השיקום היסודיים ללא מערכת פוליטית מתפקדת. לכך יש צורך דחוף ומיידי בשיקום יסודי של עמוד התווך של הציונות הלאומית – הלכידות התפקודית במבנה הפוליטי. המפתח לשיקום הוא ההבנה כי איננו עם אחד אלא חברה רב- זהותית יחודית, המורכבת רשתות רשתות, לעיתים שונות, לעיתים חופפות.
ההכרה במצב הרב- זהותי מחייבת אותנו לזנוח אידאולוגיות ומושגים פוליטיים מיובאים מהדמוקרטיות האנגלו-סקסיות. לא ליברליזם ולא סוציאל דמוקרטיה, לא פרוגרסיביזם ולא שמרניזם הם מושגים שרלבנטיים ומתאימים בכדי לתאר את הערבוביה היחודית שיצרה פה התנועה הלאומית הציונית.
עלינו להכיר במציאות כפי שהיא. ישראל צריכה להיות רפובליקה פדרטיבית: ברית של זהויות מבודלות, אשר חיות את חייהן בנפרד, לפי דרכן, אך משתפות פעולה תחת כללי משחק חוקתיים המבטיחים להן שותפות שוויונית,הסכמית ופרגמטית במרחבי המפגש של המוסדות הלאומיים.
אם לדמות את המבנה הפוליטי לתורת המשחקים, הרי שנדרשת מטריצת אילוצים חדשה אשר תעביר את המשחק הפוליטי ממשחק סכום אפס, הכופה מאבק הכל בכל בין הזהויות, למשחק אחר לגמרי- משחק הלכידות התפקודית[vi]. במשחק זה המערכת הפוליטית הופכת לזירה שבה כל הזהויות מיוצגות ובעלות קול וכולן מונעות לשתף פעולה ולהגיע להסכמה בדבר בעיות לאומיות וחלוקת משאבים על בסיס ענייני לפי מה שטוב למדינה, מתוך בטחון ואמון הדדי שזכויותיהם הקולקטיביות ורשתות הזהות שלהם לא יפגעו. זוהי מערכת המגשימה את הטוב המשותף – לכולם ביחד, ולכל אחת מהזהויות לחוד.
[i] למרות זאת, קהילות הפרקטיקה אינם בעלי גבולות סגורים ודיכוטמיים. אנשים יכולים להשתייך לכמה קהילות זהות בו זמנית, והזהויות עצמן הן ממוקפות – כלומר מייצגות משוקעות במספר רשתות מוסדיות במקביל. יותר מכך, השייכות לרשת זהות יכולה להיות זמנית, וקיימת תנועה בין רשתות, ואף התערבלויות והתערבבויות של הרשתות עצמן.
[ii] על זהויות חברתיות כמשוקעות מוסדית ראו בהרחבה https://www.pac.ac.il/researching_identities_israel/
[iii] ראו בהרחבה – מעולם לא היינו עם אחד: קיצור תולדות הזהויות
[iv] הכוונה לזהויות חברתיות מהגרות היישוביות אשר קיימו מערכות מוסדיות אוטונומיות – תנועת הפועלים, החברה החרדית, תנועת המזרחי (הציונות הדתית), הרביזיונסיטים והליברלים-בורגנים.
[v] יש לשים לב כי לא ניתן לעשות רדוקציה למערך הזהויות המורכב לדיכוטומיה מזרחים- אשכנזים, וגם לא לכל דיכוטומיה אחרת. הרשת המוסדית של תנועת הפועלים- ממסד המדינה ספגה לתוכה רבים מיוצאי ארצות ערב והם חלק ממנה.
[vi] בתורת המשחקים הם נקראים coordination games
Comments