חולה הנוטה למות
בואו נתחיל בחידה מצויירת: הרצל ציוני, שוכב בבית חולים במצב לא טוב בכלל. הגוף שלו קרוב לקריסת מערכות בגלל סכרת חריפה שמעולם לא טיפל בה. יותר גרוע, תוך כדי האשפוז הנוכחי, הרופאים גם גילו שהוא חולה לא עלינו בסרטן עם גרורות ממאירות בכמה מקומות בגוף.
הרופאים חייבים להתחיל לטפל בו. אבל הם צריכים החלטות והם צריכים הסכמות לטיפולים השונים שנועדו להציל את חייו. הם מאמינים שאפשר להציל אותו, ואם יטפלו מייד בצורה נמרצת, יוכל לחיות עוד הרבה שנים טובות.
אבל יש בעיה. הרצל ציוני הוא אדם בגיל העמידה. הוא בנאדם חכם וטוב לב, אפילו עשה חיל בעסקיו הרבים. אבל - עכשיו הוא לא נראה כשיר לקבל החלטות. הוא מבולבל לגמרי. מאז שגילה שיש לו סרטן הוא מתעקש להוציא אותו עם כפית ומזלג, ועושה לעצמו עוד ועוד נזקים.
הבנים והבנות שלו, שעומדים מסביב למיטה מוכי אלם ובלבול. הם בעיקר צועקים אחד על השני. בעיקר כולם מאשימים את האחים והאחיות האחרים במצבו, שלא דאגו לשמור עליו, שלא דאגו לגלות את הסרטן בשלב מוקדם, שלא הכריחו אותו לטפל בסוכרת.
הרופאים באים עם ערימת הטפסים ואומרים להם "חבר'ה, חייבים לקבל פה החלטות, חייבים לקבל פה הסכמות, חייבים להתחיל לטפל בו דחוף לפני שילך סופית. צריך פה מישהו שיחתום לנו. מי האפוטרופוס?"
כאן מתחילה מהומה עוד יותר גדולה. האחים מסוכסכים כבר הרבה שנים, יש את המחנה של האחות יהודית, ויש את המחנה של האח ישראל. יהודית לא מוכנה שישראל יהיה אפוטרופוס בשום אופן, וישראל לא מוכן שיהודית תהיה אפוטרופוס בשום אופן. כל אחד רוצה להיות אפוטרופוס כדי לקבוע לפי דרכו – זה רוצה להביא רבנים, השניה רוצה לחתום על קיצור חיים ותרומת איברים, השלישי אומר שחייבים להביא מרפאים אלטרנטביים והומאופטיים ורק הם יצילו אותו. אח אחד דווקא רוצה שימות, כי הוא צריך את הירושה. כל אחד רוצה להיות האפוטרופוס כדי לקבוע להרצל ציוני את הדרך שלו.
בזמן שהם רבים מי יהיה האפוטרופוס, המצב של החולה הולך ומחמיר. הרופאים מיואשים, כי הם לא יכולים אפילו להתחיל לטפל בכל סבך הבעיות המורכבות שיש לחולה הזה. המצב שלו מתדרדר מיום ליום.
בחוץ במסדרונות ובחצר מסתובבים הנכדים. הם מודאגים מאד. הם מאד אוהבים את הסבא שלהם ורוצים שיבריא, שימשיך לחיות, שהעסק שלו ישגשג, ואולי גם יוכל לעזור להם עם המצב המחורבן שכל אחד מהם נמצא בו. תכלס, הם נגעלים מההורים שלהם. הם דווקא מסתדרים טוב אחד עם השני לועגים להם ולשטויות שהם מתעסקים בהם בזמן שהסבא גוסס. הם לא יודעים מה לעשות.
כאן אתם נכנסים לתמונה: מה אתם מייעצים לנכדים לעשות? איך הם יכולים להציל את סבא ציוני?
מאז שאני מפרסם את סדרת הפוסטים והפאב-קסטים על הדיסטופיה הציונית, כולם מבינים שמצבנו כמצבו של הרצל ציוני. אם רוצים עתיד למפעל הציוני צריך להתחיל לטפל בבעיות השורש שלנו, אתמול ולא היום. אולם אנחנו לא יכולים להתחיל להתמודד עם הבעיות בגלל הכשל המבני העמוק במשטר הדמוקרטי שלנו: דמוקרטיית הרוב המכריע. היא מפלגת, משתקת ומטמטמת את המערכת הפוליטית. אנחנו מופעלים על ידי קוד הפעלה משטרי שהופך את כולנו להרצל ציוני המבולבל ובניו ובנותיו המסוכסכים.
כולם אומרים לי מאד בספקנות, אוקיי אבל מה אתה מציע? ואני דווקא חושב שיש דרך, ויש תקווה, והיא נמצאת לנו מתחת לאף, ומול העיניים: להחליף את הקוד. לשדרג אותו לקוד הפעלה אחר, חדש. אני קורא לקוד ההפעלה הזה "דמוקרטיה של לכידות [תפקודית]".
אני חושב שאנחנו חייבים להבין שאם נמשיך לתת לקוד ההפעלה הקיים להפעיל אותנו, העסק הולך להגמר. גורלנו יהיה כגורלו של הרצל ציוני. כדי להבטיח לכולנו ובעיקר לדור של הבנים והבנות שלנו עתיד, אפילו משגשג, במדינת ישראל אנחנו חייבים להחליף את דמוקרטיית הרוב המכריע הממאירה בדמוקרטיה אחרת, שפירה, שהקוד שמפעיל אותה הוא לא קוד ההכרעה אלא קוד הלכידות.
חשוב מאד להבין את רעיון החלפת קוד ההפעלה – לא מדובר על להתאחד, או להחזיק ידיים, אפילו לא להבין אחד את השני במובן הקלישאתי של המילה, או להגיע להסכמות או פשרות. מדובר פה על שינוי עמוק, אבל בהחלט מציאותי. מדובר על שינוי פרקטיקה המשטרית עצמה. מדובר על פירוק והרכבה מחדש של המערכת כולה.
אז בואו רגע נתגבר על החשדנות, על המשקעים, על חוסר האמון, אולי אפילו שנאה, בואו ניפטר רגע מהשחצנות והיהירות שרק אנחנו יודעים מה טוב בשביל המדינה. תשענו אחורה, קחו גם אתם כוס בירה ביד, ואולי גם כדור הרגעה - כי אתם הולכים לשמוע משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו מורגלים לחשוב. בואו נדבר תכלס על איך צריכה להיות הדמוקרטיה החדשה שלנו? איך לוקחים את הדיבורים התמימים על אחדות, והסכמה, ושבת אחים וערבות הדדית, והופכים אותם לפרקטיקה: מבנה משטרי שאני קורא לו "דמוקרטיה של לכידות". עד שתיגמר הכוס, תדעו בדיוק מהי הדרך המציאותית היחידה להציל את הרצל ציוני האומלל. מבטיח שזה ישמע לכם תמים מאד, אבל האמת היא שתמים מי שחיה או חי בסרט שנוכל להמשיך ולשרוד תחת המשטר הדמוקרטי הנוכחי.
מה זה לכידות תפקודית?
אבל לפני שנתחיל חייבים להבין קודם מה זה לכידות תפקודית, ומה היא לא.
לכידות תפקודית היא היכולת של אנשים, יחידות ארגוניות, או זהויות לפעול במשותף ובצורה מתואמת, לצורך השגת מטרות משותפות.
שימו לב שהדגש בלכידות תפקודית הוא על הפעולה המשותפת והמתואמת – לא על חיבה או אהבה, אחידות, או דמיון באמונות או בדעות.
הלכידות התפקודית היא מצבית. היא מתרחשת בתנאים מסויימים. כאשר התנאים, או כללי המשחק, הם נכונים היא יכולה להתרחש בין זרים גמורים, בין יריבים מרים, בין שונאים, ובוודאי בין אנשים מתרבויות או זהויות שונות לחלוטין.
הלכידות התפקודית יכולה להיות מסדר נמוך – כלומר, יש תפקידים ופעולות מוגדרים מראש, וכל אחד פשוט ממלא את תפקידו. אבל היא יכולה להיות גם מסדר גבוה – במצבים שבהם נוצר מרחב סובייקטיבי משותף בין השחקנים, סוג של קרבה מעשית, שבו אנחנו מרגישים שאנחנו עובדים מתוך אותו דף, מצליחים לתאם את הפעולות שלנו מתוך הבנה הדדית, ומגיעים לביצועים עילאיים.
אני חושב שהיכולת הזאת היא יכולת אנושית מסדר גבוה, והיא הבסיס להישרדות של קבוצות אנושיות. אני חושב שהיא צריכה להיות הערך המרכזי בחיים שלנו ובטח שהיא צריכה להיות המטרה של כל משטר דמוקרטי. אני חושב שהלכידות התפקודית מגלמת בתוכה את כל הערכים הדמוקרטיים כפי שנטבעו במהפכה הצרפתית – חופש, שוויון, אחווה. יותר מכך, אני לא חושב שבחברת רב זהות יכולים להיות בכלל ערכים, אידאולוגיות או אמונות שצריכים לחול על הכלל מעבר לערך הלכידות התפקודית.
תנאים של לכידות תפקודית
באיזה תנאים נוצרת הלכידות התפקודית? איזה תנאים או כללי משחק מאלצים אנשים, זהויות, או קבוצות חברתיות לתפקד בלכידות? מהו הקוד שמאלץ את השחקנים הפוליטיים לפעול בלכידות תפקודית?
זהויות נפגשות בשלושה רבדים שונים של החיים – ברמת הפוליס – כלומר המוסדות המכוננים את החיים המשותפים, ברמת המוסדות והארגונים של שוק העבודה, וברמה הבין אישית והחברתית בחיי היום יום.
בכל אחת מהרמות האלה יש מערכת תנאים שונה בכדי לייצר לכידות תפקודית. אפשר בהחלט להצביע על תנאים שיאפשרו למערכת הפוליטית שלנו, מערכת המוסדות שמכוננים ומעצבים את החיים המשותפים שלנו במדינה, לפעול בלכידות תפקודית בין הזהויות השונות המרכיבות את החברה. זה רק עניין של תנאים. כשהתנאים נכונים – כולנו נפעל בלכידות תפקודית, כאשר התנאים לא נכונים – כולנו נהפוך לבנים של הרצל ציוני.
אם כן, מה התנאים שייגרמו לנו להפטר לנצח מדמוקרטיית ההכרעה ולהחליף אותו בדמוקרטיה של לכידות תפקודית? איך נראית דמוקרטיה של לכידות תפקודית בפרקטיקה?
יש כמה תנאים מבניים, הוראות הפעלה, שיביאו את הזהויות לפעול בלכידות תפקודית להגשמת מטרות לאומיות.
כולם מרוויחים: כאשר המטרה של הפעולה המשותפת היא ברורה, וברור גם שהיא טובה ומתאימה לכל הזהויות. שאם ישיגו אותה לכולם יהיה טוב, ואם לא, לכולם יהיה רע. במקרה של הרצל ציוני – כל הנכדים רוצים שיחיה, ויפסידו אם ימות.
כולם משתתפים: כל השחקנים משתתפים ושותפים לקבלת ההחלטות. לכולם יש מקום על השולחן, ואף אחת לא נשארת מחוץ לדלת. כאן נכנס לתמונה מוסד האפטרופוסות המשותפת. לפי החוק כל הנכדים ביחד יכולים להחליט על הרצל ציוני, אבל רק החלטות בהסכמה.
כולם משפיעים: כאשר כל השחקנים צריכים להסכים להחלטה, נקודת המבט שלהם על ההחלטה חייבת להלקח בחשבון. ההחלטה חייבת להתאים גם להם.
אין יכולת סחיטה: יש סנקציה או מניעה על שחקנים בודדים שאינם משתפים פעולה, ומתעקשים התעקשות לא עניינית ולא פרגמטית.
כולם מפסידים: כאשר יש מחיר לחוסר שיתוף הפעולה ולחוסר יכולת להגיע להסכמה. המחיר יכול להיות נזק שכל השחקנים יספגו באם לא תושג המטרה המשותפת. במקרה של הרצל ציוני, המחיר המשותף לחוסר הסכמה הוא ברור. הרצל ימות. המחיר יכול להיות גם סנקציה כלפי שחקן בודד שאינו משתף פעולה, ומתעקש התעקשות לא עניינית ולא פרגמטית – למשל בפרוייקטים של בינוי בינוי מספיק רוב של 80%, כדי למנוע מצב של שחקנים מתעקשים.
כולם מוגנים: קיים מנגנון שמונע פגיעה בשחקנים שנמצאים מחוץ לטווח ההסכמה.
כאשר התנאים האלה קיימים מתרחשים כמה ניסים, שנראים לנו היום רחוקים מאד:
ממפגש בין זהויות [יריבות] המפגש הופך להיות למפגש בין תפקידים, המתנהל לפי כללי המשחק בין בעלי התפקידים, ולא לפי כללי המאבק בין הזהויות.
המפגש הופך להיות ממפגש כוחני למפגש פרגמטי. ממפגש של מי צודק ומי ינצח, המפגש הופך להיות מו"מ ענייני על פתרון בעיות ומחלוקות בדרך הפרגמטית של זה נהנה וזה לא חסר.
כל הזהויות שייכות למשחק, מרגישות שותפות ובעלות על המדינה. קשה להיות מנוכר למדינה כאשר הזהות שלך שותפה מלאה לעיצוב גורלה.
גם אם לא נוצרת חיבה רגשית, אמון, או אפילו קרבה בין הזהויות, הרי שדה פקטו כולם צריכים שלכולם יהיה טוב כדי שיוכלו לפתור את הבעיות המשותפות. האם לא זו ההגדרה של ערבות הדדית?
הפוליטיקה הופכת מתוכנית ראליטי דרמטית ומסעירה לעסק משעמם ומייגע שבו כל הצדדים עובדים קשה כדי לפתור בעיות אמיתיות של אנשים אמיתיים בחיים האמיתיים. וטוב שכך.
איך עוברים מדמוקרטיית הכרעה לדמוקרטיית לכידות?
אין ברצוני לרדת בפירוט גדול מדי לרמת הפרקטיקה הדמוקרטית החדשה. אני מאמין שגם אליה צריך להגיע במשא ומתן הסכמה. עם זאת, בהחלט ניתן לצייר במשיכות מכחול רחבות קווים לדמותו של משטר היוצר תנאים ללכידות תפקודית בין הזהויות ברמת המערכת הפוליטית.
בואו נתחיל עם בחירות חופשיות לבית המחוקקים (הייתי אומר גם לכל המוסדות המכוננים – הממשלה ובית משפט עליון אבל זה קצת רדיקלי מדי כרגע) שבהם כל זהות בוחרת את נציגיה. כלומר כל זהות מסמנת את עצמה.
הממשלה הנבחרת על ידי בית המחוקקים היא הדירקטוריון של הזרוע המבצעת, כלומר של מוסדות המדינה. זה דירקטוריון שבו מיוצגות דרך קבע כל הזהויות הנבחרות. לא זורקים אף אחד מחוץ לדלת.
ממשלה כדירקטוריון משמעותה שאנחנו נפטרים לנצח מהמוסדות הרעילים והמושחתים ביותר בדמוקרטיית ההכרעה:
אנחנו נפטרים לנצח ובלי חיבה ממוסד הקואליציה-אופוזיציה שהרעיל את המערכת הפוליטית שלנו מאז ומעולם. אף פעם לא הבנתי למה המוסדות שמעצבים את החיים שלנו חייבים לעבוד כמו משחק כדורגל, עם שני צדדים מתחרים, עם מנצחים ומפסידים, ועם מערכת קבלת החלטות השמה את שלמות הקואליציה לפני טובת הכלל.
אנחו נפטרים מההצמדה המושחתת של שר פוליטי למשרד ציבורי. מעולם לא היתה בכך שום תועלת, מלבד תועלת למקורבי השר כמובן. מעולם לא הבנתי מדוע משרד ממשלתי-ציבורי צריך להוציא לפועל אידאולוגיה של זהות פוליטית מסויימת, ולא לפעול למען הטוב המשותף. (ראו בהמשך איך זה עובד).
אנו נפטרים מחלוקת השלל המושחתת הידועה בשם הסכמים קואליציוניים. זהויות הרוב כבר לא יכולות לחלק את השלל בינן לבין עצמן, וגם לא יכולות לכפות על הזהויות האחרות דברים שלא מתאימים להם.
ובעיקר, אנו נפרדים מהזנבות שמקשקשים בכלב – זהויות שבמקום להיות מתחת לאלונקה ביחד עם כולם מנצלות את כוחן המופרז בדמוקרטיית ההכרעה על מנת לשבת על האלונקה ולכפות על כל נושאיה את הדרך שלהן.
החוקה מגדירה טווח צר של נושאים וסוגיות משותפות (פדרליות) שהממשלה, מורשית לדון בהם, וטווח צר של מוסדות משותפים שהיא רשאית לנהל. זאת באופן דומה לחוקה האמריקאית. למשל ממשלה אינה יכולה לדון בעניינים סימבוליים – כלומר אמונה דתית, אידאולוגיה פוליטית, או אורח חיים גם אם זהות מסויימת מספיק יהירה ושחצנית לחשוב שהיא צריכה לחול על המדינה כולה. מצד שני, כל הזהויות מחוייבות בהשתתפות ותרומה למוסדות הפדרליים, על מנת להנות משרותיהם או מתמיכה פדרלית למוסדות הזהות (ראו להלן).
כל הזהויות חופשיות ושוות בכוחן להשפיע על המציאות. זה עובד דרך כללי קבלת החלטות של מיקסום ה"טוב המשותף" במוסדות הפדרליים (ראו בהרחבה הדיסטופיה הציונית #3). כלומר כללים שכופים ומאלצים את הזהויות לשתף פעולה באופן פרגמטי לפתור מחלוקות לפי עקרון של "זה נהנה וזה לא חסר", ולהגיע להחלטות שהן מוסכמות על כולן וטובות לכולן.
במקביל, הרשת המוסדית של המדינה הופכת להיות תאגיד טכנוקרטי הכפוף לממשלה הפדרלית. הממשלה מנהלת אותה כדיקטוריון ברמת המדיניות, היעדים, המטרות, והסטנדרטים. אין יותר שרים במשרדים, ויש גבול ברור בין הדרג הפוליטי הקובע, במשותף, מדיניות ויעדים לבין הדרג המקצועי המוציא אותה לפועל. כאמור, על הדרך אנחנו נפרדים גם מתעשיית הג'ובים והשחיתות הפוליטית.
יותר מכך, והרבה יותר חשוב: האחריות וחובות של תאגיד המדינה כלפי האזרחים וכלפי החברה מוגדרים היטב בחוקה ולא על ידי גחמות של פוליטיקאים, או יותר גרוע, השוק החופשי. החוקה מגדירה באופן ברור למה זכאים האזרחים והזהויות בתמורה למילוי החובות ולתרומה שלהם למוסדות המשותפים.
נושאי אמונה, דת, אידאולוגיה, אורח חיים, ותרבות, נמצאים כאמור מחוץ לתחום של המדינה. הם מבוזרים לגמרי לקנטונים מוסדיים של הזהויות – כלומר רשתות מוסדיות שבהם חיי התרבות, הרוח, אורח החיים, מתנהלים בצורה אוטונומית (במגבלות שלטון החוק). הזהויות ממנות בעצמן את מוסדות הזהות שלהן, אך זוכות לרשת בטחון ותמיכה פדרלית במידה ומקיימות את חובת ההשתתפות והתרומה למוסדות המשותפים.
באופן דומה, מרבית אמצעי הייצור והמשאבים הכלכליים מבוזרים לקנטונים איזוריים, לפי עקרונות של צדק חלוקתי. המחוזות אוטונומיים לנהל את חיי הכלכלה והשוק. הממשל של הקנטונים ינוהל לפי אותם עקרונות של הממשל הפדרלי בכל הנוגע לייצוג, השתתפות ושותפות של כל הזהויות בקבלת ההחלטות. לא ניתן לדון ולכפות החלטות של אורח חיים, אמונה ונושאים סימבוליים אחרים על המרחב הציבורי המחוזי, אלא אם כן בהסכמה מלאה של כל הזהויות הנוגעות בדבר.
כן, אני יודע
ברור ומובן שבתוך המיצר הגדול שאנחנו נמצאים בו עכשיו, קשה מאד לראות את זה קורה. קשה לראות את זה קורה. כולנו, מכל הצדדים שקועים ומושקעים עמוק מאד בדמוקרטיית ההכרעה ובשפה שלה. היסטוריה ארוכה של אלימות בין הזהויות ובין הגושים משאירה את כולנו במצב של חוסר אמון, חשש וכמובן ספקנות מאד גדולה שדמוקרטיה של לכידות יכולה בכלל להתרחש במדינת ישראל. כולנו נגועים קשות במחלת הנגדטיטיס, עד כי קשה לנו בכלל לחשוב ולדמיין בעד מה אנחנו, איך היינו רוצים לראות את הדמוקרטיה, המדינה, הבטחון והעתיד הגיאופוליטי שלנו, במשקפיים חדשות משקפיים של הכלל, ולא (רק) של הזהות שלנו.
החדשות הטובות הן שהמבנה המשטרי הזה כלל אינו חדש. הוא פועל בהרבה גרסאות שונות במדינות בעלות אופי פדרטיבי – כלומר של ברית בין זהויות או מחוזות גאוגרפיים, או במדינות שהיה בהם סכסוך אתני קשה שצורת המשטר הזו פתרה. פה רק לקחנו ועירבבנו אלמנטים, מארה"ב ועד רואנדה, משוויץ ועד צפון אירלנד, באופן שמתאים לתנאים ולנסיבות שלנו.
האמת היא שהיו שני מופעים של דמוקרטיית לכידות גם אצלנו. מועצת העם שהצליחה להגיע להסכמה מלאה על הדבר הפעוט שנקרא מגילת העצמאות, כלומר הקמת מדינת ישראל. ממשלת הרוטציה של 1985, שכללה 97 מנדטים, כולם שונאים לגמרי אחד את השני, אבל הצליחה להגיע להסכמה שנקראה תוכנית הייצוב הכלכלית שהצילה את המשק מוכה האינפלציה מחורבן מוחלט. רקורד לא רע לדמוקרטיית לכידות לא?
בפרק הבא נעשה ביחד מבחן ריסוק מפורט למודל ונראה אם הוא מחזיק מעמד.
ועוד בעיה, יותר גדולה. קשה לנו גם לדמיין, איך בכלל זה יקרה? אם כולם מושקעים כל כך עמוק, מאיפה יבואו הכוחות הפוליטיים שיגרמו לזה להתרחש? למה שהחתולים יוותרו על השמנת? מדוע שהפוליטיקאים, אנשים טובים שמשחקים משחק רע, בכלל יוותרו על עמדות הכח שלהם, שצברו בעמל רב?
גם על כך בפרקים הבא.
Comments